ע"א 72/18 א.לוי השקעות ובנין בע"מ נ. יורו מאני נכסים (1995) בע"מ

1.

ההליך שבכותרת הועבר לטיפולי לשם הכרעה בשאלת דרך ההשגה על ההחלטה כלפיה מופנה ההליך - ערעור בזכות או ברשות.

ברקע הדברים תביעה ותביעה שכנגד אשר התנהלו בין הצדדים בבית המשפט המחוזי בתל-אביב-יפו בקשר עם הסכם מכר מקרקעין שנחתם בין הצדדים בשנת 2006 ונספח לו. המבקשת (א. לוי השקעות ובניין בע"מ, להלן גם: לוי ) עתרה בתביעה שהגישה לאכיפת הסכם המכר, ואילו המשיבה 1 (יורו מאני נכסים (1995) בע"מ, להלן גם: יורו-מאני ) עתרה למתן פסק דין הצהרתי המורה על בטלות הסכם המכר והנספח לו, וכן לחיוב המבקשת בנזקיה הנטענים.

ביום 23.8.2018 הוציא בית המשפט המחוזי תחת ידיו "פסק דין". בפסק הדין נקבע כי לוי הפרה את הסכם המכר ואת הנספח לו אך כי אלו לא בוטלו כדין, ולבסוף קבע בית המשפט כי "במערכת יחסי הכוחות שבין לוי, שמפרה כאמור את ההסכמים, ובין יורו-מאני שהינה הנהנית מן ההסכמים, גוברת לטעמי לוי, לאחר ויתור המוכרים כאמור, אך זאת בתנאי שתשלים את חובותיה החוזיות, כמו גם תשלם פיצויים ככל שיוכחו". בית המשפט דן בסוגיית הנזקים הנטענים, ולבסוף קבע את סכום התמורה שעל לוי להשלים וקבע סכומים נוספים שעל הצדדים להשיב זה לזה הדדית. בהתייחס לסכומים האחרונים נקבע כי ייערכו חשבונות על ידי כונסי הנכסים (כונסי נכסים שמונו במסגרת ההליך לניהול המקרקעין עד להכרעה בתובענה) תוך שיסתייעו ברואה חשבון, ואלו יועברו לעיון ולאישור בית המשפט. כן חויבה לוי בהוצאותיה של יורו-מאני.

נוכח מחלוקות בין כונסי הנכסים לעניין הסכומים הנכונים לתשלום בהתאם לפסק הדין הגישו אלו עמדות נפרדות מטעמם, ובעקבות כך הוסכם על הצדדים כי יינתן פסק דין משלים הכולל הבהרות והנחיות לרואה החשבון לעניין אופן עריכת החשבון. בהמשך לכך ניתן ביום 24.10.2017 "פסק דין משלים" הכולל הנחיות כאמור. לאחר פסק הדין המשלים הגיש רואה החשבון "דו"ח התחשבנות". אולם המחלוקות בין הצדדים לא תמו ונוכח מחלוקות אלו - גם לאחר פסק הדין המשלים ואף החלטה נוספת מיום 12.11.2017 - כלל רואה החשבון תחשיב לפי שתי אפשרויות. הצדדים הגישו טיעוניהם ביחס ל"דו"ח ההתחשבנות" ובהחלטה מיום 17.12.2017 הורה בית המשפט על הסכום אותו על לוי לשלם ליורו מאני, באמצו אחד מן התחשיבים (סך של 13,738,027 ש"ח).

על החלטה זו נסב ההליך שבכותרת.

2.

המחלוקת שהועברה לטיפולי היא כאמור שאלת דרך ההשגה על ההחלטה. לטענת המבקשת נתונה לה זכות ערעור על ההחלטה מיום 17.12.2017 כיוון שבהחלטה זו התבררה לראשונה התוצאה האופרטיבית של ההליך כולו וכיוון שבית המשפט הכריע בה במחלוקות מהותיות. לטעמה אף מדובר בפסק דין חדש ההפוך מן ההחלטות הקודמות בזמן.

המשיבות 1-2 טוענות מנגד כי ההחלטה מיום 17.12.2017 היא החלטה טכנית שכל עניינה הוא יישום של פסק הדין ושל פסק הדין המשלים. לפיכך טוענות הן כי מדובר ב"החלטה אחרת", וכפועל יוצא כי יש להותיר את סיווג ההליך על כנו.

3.

לאחר שעיינתי בכל החומר שלפניי ושקלתי בדבר סבורה אני כי נתונה למבקשת זכות ערעור על ההחלטה.

עיון בהחלטות הקודמות להחלטה דנן והשתלשלות הדברים העולה מן החומר שלפניי, מלמדת כי בניגוד לטענת המשיבות 1-2 ההחלטה דנן אינה החלטה "טכנית" הדומה במהותה למעין "פסיקתה משקפת". מן החומר שלפניי עולה כי הצדדים וכונסי הנכסים לא היו תמימי דעים לגבי הסעד הכספי שהוא הפועל היוצא של העקרונות שהותוו בפסק הדין. על רקע זה התגבשה כאמור הסכמה לפיה יינתן פסק דין משלים "ובו ההבהרות הנדרשות עם הנחיות מסודרות לרוה"ח של כונסי הנכסים לאופן עריכת החשבון" (דיון מיום 22.10.2017). הצדדים גילו אפוא דעתם כי מלאכתו של בית המשפט לא הושלמה במתן פסק הדין וכי נדרשת הבהרה-השלמה לשם כימות הסעד הכספי.

בהמשך לאמור אכן ניתן "פסק דין משלים". אולם גם בפסק הדין המשלים לא נקבע הסכום הסופי אותו על אחד הצדדים לשלם למישנהו , אלא נקבעו עקרונות לעריכת החשבון. עקרונות אלו אמנם מפורטים יותר מאלו שפורטו בפסק הדין, אך המציאות מלמדת כי גם בהם לא היה די כדי לספק תוצאה מוחלטת וברורה - בפסק הדין המשלים נקבע כי רואה החשבון יערוך התחשבנות, כי " רוה"ח

יפנה בכל שאלה הנדרשת לו לביצוע החישוב לביהמ"ש" וכי לבסוף תובא ההתחשבנות לאישור בית המשפט. רואה החשבון אכן ביקש הבהרה מבית המשפט, ובפועל ערך את ההתחשבנות לפי שתי אופציות אפשריות (אשר הפער ביניהן הוא כשישה מיליון ש"ח!). הצדדים הגישו טיעונים מטעמם בהתייחס לתחשיבים ובית המשפט אימץ בהחלטה מיום 17.12.2018 את אחת מן האפשרויות האמורות (במאמר מוסגר אציין כי לא נעלמה מעיני טענת המשיבות 1-2 כי בית המשפט הכריע במחלוקת המהותית בין הצדדים בהחלטה קודמת בזמן, החלטה מבהירה מיום 12.11.2017, אולם לא ניתן להתעלם מכך שגם לאחר אותה החלטה ערך רואה החשבון שני תחשיבים ובית המשפט המחוזי איפשר לצדדים להגיש עמדתם ביחס לשני התחשיבים ורק לאחריהם ניתנה החלטה הכוללת את סכום החיוב, ומכל מקום אין בפי מי מהצדדים טענה כי ההחלטה המבהירה היא היא

פסק הדין המשלים-הסופי). יצוין כי מן הטיעונים שהגישו הצדדים ביחס לדו"ח רואה החשבון עולה כי כל אחד מהם ראה בהתחשבנות אחרת ככזו שיש בה לשקף את פסק הדין ופסק הדין המשלים, כך שהמחלוקת בעניין זה היתה

קיימת "בזמן אמת". עוד יצוין כי בפסק הדין המשלים צוין כי לאחר עריכת החשבון בידי רואה החשבון ייתכן ותיווצר יתרת זכות לטובת יורו-מאני וייתכן כי תיווצר יתרה לחובתה. דהיינו באותו שלב אף לא היה ברור מיהו הצד אשר יידרש לשלם סכום כספי למישנהו . ניתן להשוות בהקשר זה לאמור בפסק דין בע"א 7282/01 הנדל נ' מגדל חברה לביטוח בע"מ , פ"ד נו(ט) 104 (4.8.2002) (להלן: עניין הנדל ), שם הודגש: "גם בהנחה שבהחלטה המקורית של בית-המשפט כלולות, בשאלות מסוימות, הכרעות ברורות, הרי שלא יכולה להיות מחלוקת כי עצם הקביעה הזו לא הטילה על המשיבה חובת תשלום מיידית . החובה עשויה לקום אך ורק אם בסופו של יום, לאחר שנפתרו כל המחלוקות ונערכו כל החישובים הדרושים, ונוכו כל הניכויים הרלוונטיים, מסתכם חשבון החובה והזכות ביתרה חיובית" ( שם , עמ' 109). על יסוד האמור ההחלטה הסופית, בה נקבע סכום הפיצוי, היא שסווגה באותו עניין כפסק-דין.

כן אוסיף כי על כך שההחלטה מיום 17.12.2018 היא החלטה אשר הכריעה ולכל הפחות הבהירה את שלא היה ברור עד תום עד לאותה נקודת זמן, ניתן ללמוד גם מהתנהלותן של המשיבות 1-2. אלו הגישו תחילה ערעור על פסק הדין ועל פסק הדין המשלים, אך ביום בו ניתנה ההחלטה האמורה, בה נקבע הסעד הכספי הסופי, הגישו "בקשה דחופה" למחיקת הערעורים. מכאן עולה כי גם לשיטתן בהחלטה מיום 17.12.2018 "נפל דבר", והיה בה, לכל הפחות, כדי להבהיר ולהשלים את מה שלא היה נהיר עד תום עד לאותו שלב.

הנה כי כן, הרושם העולה מן החומר שלפניי הוא כי בפסק הדין ובפסק הדין המשלים לא היה משום "נוסחה" אשר כל שנותר הוא להציב בה גורמים בלתי שנויים במחלוקת לשם קבלת ההחלטה הסופית, אלא נותרו בין הצדדים מחלוקות מהותיות, ובשים לב לכך אין לומר כי ההחלטה מיום 17.12.2018 נוגעת לביצוע או יישום גרידא של פסק דין קודם (ראו והשוו: בש"א 31/10 בנק

מרכנתיל דיסקונט בע"מ נ' נאסר (18.3.2010); עניין הנדל ; ע"א 7790/10 MOBILEYE N.V נ' טלקורפ

קומיוניקיישין

בע"מ (2.12.2010)). לבסוף אציין כי בבית משפט זה הובעה עמדה לפיה ראוי לנקוט במדיניות ליברלית יחסית לעניין סיווג החלטות שניתנות לאחר פסק-דין (ראו: בש"א 8021/06 קרול נ' כהן , 24.6.2007)), ונוכח המשמעות המעשית של ההחלטה דנן סבורה אני כי יש להחיל מדיניות זו בענייננו, כך שגם אם קיימים במקרה דנן פנים לכאן ולכאן בשאלת הסיווג, ראוי להקנות למבקשת זכות ערעור על ההחלטה.

מטעמים אלו סבורה אני כי הכף נוטה למסקנה שההחלטה מיום 17.12.2017 היא במהותה פסק דין משלים, ומשכך נתונה למבקשת זכות ערעור עליה.

אשר על כן, סיווגו של ההליך ישונה לערעור בזכות.

בשולי הדברים אציין כי טענות הצדדים לגבי הטענות אותן רשאית המבקשת להעלות במסגרת ההליך הערעורי

שבכאן וביחס לאפשרות של המשיבות 1-2 להגיש ערעור שכנגד מטעמן (סוגיה בה לא כללו הצדדים טענות מפורטות) שמורות להם. עוד אציין כי במסגרת בקשה אותה הגישו המשיבות 1-2 ביום 17.5.2018 ביקשו הן להורות למבקשת שלא להשלים את מכירתן של הזכויות במקרקעין שבמוקד ההליך. אולם בקשה למתן סעד זמני בערעור יש להגיש בהתאם להוראות הדין, ובכלל זאת נדרשת הפקדה של התחייבות עצמית, וככל שהמשיבות 1-2 עומדות על בקשתן זו רשאיות הן להגיש בקשה מתאימה.

המזכירות תשנה את סיווגו של ההליך לערעור בזכות, תתייק את ההחלטה בתיקי השופטים ותמציא החלטה זו לצדדים באמצעות הפקסימיליה.