בש"א 3237/11 טליה שבילי נ. דורון שובל

1.

לפניי בקשה להארכת מועד להגשת בקשת רשות ערעור על פסק-דינו של בית-המשפט המחוזי בחיפה. בפסק-הדין נדחה ערעור מטעם המבקשת על החלטת בית-המשפט לענייני משפחה אשר הורה למבקשת לפנות נכס, לגביו ניתנה החלטה לפירוק שיתוף בדרך של מינוי כונס נכסים ומכירתו לכל המרבה במחיר. בית-המשפט המחוזי קבע בפסק-דינו כי המבקשת - אשר ביקשה לפרק שיתוף בנכס בדרך של חלוקתו בעין - איחרה בהעלאת טענתה, שכן ההחלטה על פירוק השיתוף בדרך של מכירה לצד ג' התקבלה לפני זמן ניכר, ורכישת הזכויות בנכס כבר הושלמה. זאת ועוד; המבקשת לא הראתה כי ביכולתה לשאת בתשלומי האיזון בהתחשב במצבה הכלכלי. לפיכך, נפסק כי אין מקום להתערב בהחלטת בית-המשפט קמא וערעורה של המבקשת נדחה.

2.

פסק-דינו של בית-המשפט המחוזי ניתן ביום 24.2.2011, בהעדר הצדדים. בדיקה במערכת נט-המשפט העלתה כי פסק-הדין הומצא לבא-כוחה דאז של המבקשת אשר ייצג אותה בבית-המשפט המחוזי ביום 2.3.2011. לטענת המבקשת, אשר מייצגת את עצמה בהליך שלפניי, הקשר עם עורך-דינה לשעבר נוּתק, והיא גילתה לראשונה אודות פסק-דינו של בית-המשפט המחוזי ביום 17.4.2011. לטענת המבקשת, בעקבות פינויה מהנכס וקשיים באיתור המסמכים הרלוונטיים עקב כך, נדרשת לה אורכה להגשת ההליך הערעורי. עוד נטען כי ככל שתינתן האורכה המבוקשת, תפנה המבקשת לעורך-דין על-מנת שייצגה. המשיב 1 וכן המשיבה 3 (כונסת הנכסים) מתנגדים לבקשה להארכת מועד.

3.

לאחר ששקלתי את טענות הצדדים ועיינתי בחומר שהובא לעיוני, באתי למסקנה כי דין הבקשה להידחות.

כאמור, מאישור המסירה של דואר ישראל עולה כי פסק-דינו של בית-המשפט המחוזי הומצא לבא-כוחה הקודם של המבקשת ביום 2.3.2011. יוער כי בניגוד למשתמע מטענותיה של המבקשת, במכתב שצורף לתגובתה מיום 8.5.2011 לא נכתב כי עו"ד אברהמי הפסיק לייצג את המבקשת בהליך שהתברר לפני בית-המשפט המחוזי, אלא רק כי ייצוגו הוגבל לאותו הליך בלבד. מכל מקום, בשום שלב לא הוגשה לבית-המשפט המחוזי הודעה מתאימה בדבר הפסקת ייצוג או שינוי במען ההמצאה כנדרש בתקנות 473 ו- 480 לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד-1984. לפיכך, בדין המציאה מזכירות בית-המשפט המחוזי את פסק-הדין לעורך-דינה דאז של המבקשת ביום 2.3.2011 . בהתחשב בכך, המועד האחרון להגשתה של בקשת רשות ערעור חל ביום 3.4.2011 . הבקשה שלפניי הוגשה ביום 27.4.2011 , קרי- באיחור של כשלושה שבועות. המדובר באיחור משמעותי, ולא שוכנעתי כי המבקשת עמדה בנטל להוכיח "טעם מיוחד" להצדקתו:

ראשית , פסק-הדין הומצא לבא-כוחה הקודם של המבקשת בסמוך לאחר מועד הינתנו. טענת המבקשת לפיה הקשר עם בא-כוחה נוּתק ופסק-הדין לא הועבר לידיה הועלתה באופן סתמי וללא תמיכה בתצהיר, ובנסיבות העניין אין בה כדי להקים "טעם מיוחד" להארכת מועד. שנית , טענת המבקשת כי איחורה נבע מכך שלא ידעה את המועדים להגשת ההליך הערעורי אינה מהווה "טעם מיוחד", שהרי המבקשת הייתה מיוצגת בהליך שהתנהל בבית-המשפט המחוזי ויכלה לברר מהו המועד להגשתה של בקשת רשות ערעור.

מכל מקום, העדר ייצוג ואי ידיעת הדין, כשלעצמם, אינם מקימים ברגיל "טעם מיוחד" להצדקת איחור בהגשת הליך. כך במיוחד, בהתחשב בטענת המבקשת לפיה בכוונתה לפנות לעורך-דין רק לאחר שתתברר ההכרעה בבקשתה להארכת מועד. כבר נקבע בפסיקתו של בית-משפט זה כי בעל-דין הבוחר לייצג את עצמו חלף פנייה לייצוג משפטי מקצועי (בין ייצוג על-ידי עורך-דין פרטי, ובין ייצוג על-ידי הלשכה לסיוע משפטי אם הוא זכאי לכך), נוטל על עצמו סיכון שמא ינהג בדרך שאינה תואמת את סדרי הדין, על ההשלכות הנלוות לכך (ראו: בש"א 9228/10 אביטן נ' מנהל מקרקעי ישראל (לא פורסם, 27.4.2011) והאסמכתאות המובאות שם).

שלישית , המשיבים הסתמכו על האיחור בהגשת ההליך שהרי המבקשת כבר פונתה מהנכס, התמורה שולמה במלואה, הנכס הועבר לידי הקונים ומכלול הפעולות הנוגעות למכירה הושלמו כמעט לחלוטין. בנסיבות אלה, יש מקום להגן על צפיית המשיבים לסופיות הדיון ועל האינטרס בדבר השמת גבול להתמשכות ההליכים. לבסוף , יצוין כי על-פני הדברים, סיכוייו של ההליך העיקרי נחזים להיות נמוכים. על-אף הקושי האישי שחוותה המבקשת בפינוי הנכס בו התגוררה במשך שנים רבות, עניינה של המבקשת כבר הוכרע בשתי ערכאות ואין בו כדי לעורר שאלה עקרונית בעלת חשיבות משפטית או ציבורית שיש בה כדי להצדיק ערעור ב"גל גול " שלישי.

אשר על כן, ונוכח משקלם המצטבר של מכלול השיקולים האמורים, אינני רואה להיעתר לבקשה להארכת מועד והיא נדחית. לפנים משורת הדין, אין צו להוצאות.