בש"א 327/18 רפאל רפאלוב נ. י.מ אמסלם בע"מ

1.

לפניי בקשה לפי תקנה 7 לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד-1984, להורות על איחוד הדיונים בשמונה הליכים שונים בפני בית משפט השלום בפתח תקווה. כלל ההליכים האמורים נסבים בבסיסם על אותה מסכת עובדתית. המשיבה 1 (להלן: המשכירה ) והמשיב 2 (להלן: השוכר ) חתמו על הסכם לשכירות אולם אירועים (להלן: הנכס ). המבקשים (להלן: הערבים ) חתמו כערבים לפירעון המחאות מטעם השוכר לתשלום דמי השכירות עבור הנכס, וכן כערבים על שטרי חוב מטעמו. לימים, עם הפסקת תשלום דמי השכירות מצד השוכר, פתחה המשכירה נגד השוכר והערבים מספר הליכי הוצאה לפועל. במקביל, הגישו הערבים תובענה כנגד המשכירה והשוכר למתן סעד הצהרתי לפיו הערבויות שניתנו על ידם במסגרת הסכם השכירות בטלות.

2.

עתה, לשיטת המבקשים, יש להורות על איחוד הדיון בהליכים מהטעם שהם נוגעים לאותה "פרשה", וכן לצורך ייעול ההליכים ולמניעת הכרעות סותרות. המבקשים מוסיפים וטוענים כי במסגרת מספר הליכים הביעו המותבים השונים בערכאה הדיונית את עמדתם כי ראוי שהצדדים יפעלו לאיחוד הדיון בהליכים השונים. השוכר נתן את הסכמתו לבקשה. המשכירה, לעומת זאת, מסכימה לבקשה באופן חלקי בלבד. לשיטת המשכירה, יש לאחד את הדיון אך ב-5 מתוך 8 ההליכים, כך שלא יאוחדו הדיונים שנפתחו כנגד הערבים בלבד עם אלה שנפתחו כנגד הערבים והשוכר גם יחד. המשכירה תומכת את עמדתה במספר טעמים וטוענת כי במסגרת ת"ט 60040-07-17 (בית משפט השלום בראשון לציון) טרם נדונה בקשת השוכר להארכת מועד להגשת התנגדות; כי חלק מטענות השוכר הוכרעו סופית ואין לדון בהן שנית במסגרת דיון מאוחד בהליכים; כי קיים שוני מהותי בין טענות השוכר לבין טענות הערבים; כי איחוד הדיון בכל ההליכים יכביד על ניהולם; וכי איחוד התביעות השטריות עם תביעת הערבים למתן פסק דין הצהרתי עלול להקנות לערבים ולשוכר יתרון דיוני.

3.

לאחר עיון בבקשה, בתגובת המשכירה ובהליכים עצמם במערכת "נט המשפט", הגעתי לכלל מסקנה כי דין הבקשה להתקבל. כאמור, ביחס ל-5 מתוך 8 ההליכים שצוינו בבקשה הביעה המשכירה את הסכמתה לאיחוד הדיון. מתוכם, ארבעה הליכים הם תובענות שטריות שבהם ניתנה רשות להתגונן: ת"א 46801-03-17 (בית משפט השלום בתל אביב-יפו); ת"א 52061-03-17 (בית משפט השלום לראשון לציון); ת"א 5053-03-17 (בית משפט השלום בתל אביב-יפו); ות"א 12946-05-17 (בית משפט השלום בראשון לציון). ההליך החמישי, ת"א 61012-12-16 (בית משפט השלום בפתח-תקווה) (להלן:

תביעת הערבים ) , זוהי התביעה שהגישו הערבים למתן פסק דין הצהרתי. מתוך שלושת ההליכים הנותרים שפורטו במסגרת הבקשה, הם מושא המחלוקת בענייננו, הליך אחד נסגר לאחר שהוגשה הבקשה בפסק דין מיום 24.1.2018 (רע"צ 15729-09-17) – ולפיכך הבקשה לאיחוד הדיון בו התייתרה – והשניים האחרים הם תובענות שטריות שהוגשו כנגד השוכר ושאף בהם ניתנה רשות להתגונן: ת"א 49060-02-17 (בית משפט השלום בראשון לציון) ות"א 23835-07-17 (בית משפט השלום בראשון לציון).

4.

ההליכים שאיחודם מתבקש נמצאים, אפוא, בשלב דיוני דומה ועוסקים בשאלות משפטיות ועובדתיות דומות. כמו כן, אין בידי לקבל את טענות המשכירה כנגד איחוד הדיון בהליכים. אמנם, כפי שצוין בתגובת המשכירה, במסגרת ת"ט 60040-07-17 טרם ניתנה רשות להתגונן, אלא שהליך זה כלל לא נמנה עם ההליכים שנתבקש איחוד הדיון בהם על ידי הערבים. אשר לטענה לפיה ישנו שוני בין טענות השוכר לבין טענות הערבים, הלכה היא שאין הכרח כי תתקיים חפיפה עובדתית מושלמת בין התובענות או בין בעלי הדין על מנת שיאוחד הדיון בהליכים, אלא די בכך שלנוכח ההשקה העובדתית ביניהם ראוי כי בית המשפט ישקיף על הסכסוך כמכלול (בש"א 7775/13 נתיבי ישראל – החברה הלאומית לתשתיות תחבורה בע"מ נ' חברת ק.א.א. השקעות ונדל"ן בע"מ

(22.12.2013)). אשר לטענותיה האחרות של המשכירה, אף אם יש בהן ממש, איני מוצא שמשקלן עולה על זה של חיסכון בזמן שיפוטי ומניעת הסיכון למתן הכרעות סותרות. לפיכך, בצדק העירו מספר מותבים בערכאה הדיונית כי עם מתן הרשות להתגונן במסגרת כל ההליכים נכון יהיה לאחד את הדיון בהם.

5.

ביחס למיקום הדיון המאוחד בהליכים, לא נעלמה מעיניי העובדה שבמסגרת ההליך שנדון בבית משפט השלום בפתח תקווה – הוא תביעת הערבים – נקבע בהחלטה מיום 21.12.2017 (כב' השופט א' לוקשינסקי-גל ) כי שאלת הסמכות המקומית באותו הליך תלויה ועומדת. אולם, בהתחשב בנסיבות, איני רואה סיבה לחרוג מהסכמת הצדדים בעניין מקום השיפוט, ולפיכך ההליכים יידונו בבית משפט השלום בפתח תקווה.

6.

אשר על כן, הדיונים בת"א 46801-03-17, ת"א 52061-03-17, ת"א 5053-03-17, ת"א 12946-05-17, ת"א 49060-02-17 ות"א 23835-07-17 יועברו לבית משפט השלום בפתח תקווה ויאוחדו שם עם הדיון בת"א 61012-12-16.