בש"א 3300/08 סופר פארם ישראל בע"מ נ. מנהל הארנונה של עיריית גבעתיים

לפניי בקשה להארכת מועד להגשת בקשה לרשות ערעור.

1.

ההליך נסוב על פסק דינו של בית המשפט לעניינים מינהליים, שדן בערעור על החלטת ועדת הערר שליד עיריית גבעתיים. בפסק הדין נדחה ערעור מינהלי שהגישה המבקשת על החלטת ועדת הערר שליד עיריית גבעתיים, אשר דחתה את הערר על החלטת המשיב לדחות את השגת המערערת על חיובה בארנונה בגין שטחים ציבוריים. פסק הדין ניתן ביום 3.3.2008 ולטענת המבקשת הומצא לה ביום 11.3.2008. הבקשה שלפניי הוגשה ביום 10.4.2008. התבקשה בה ארכה, כך שהבקשה לרשות ערעור תוגש תוך 30 ימים ממועד מתן החלטה בבקשה לעיון חוזר שהגישה המבקשת לבית המשפט לעניינים מינהליים. בבקשה נטען כי מעיון בפסק הדין עולה כי הוא אינו דן בכל השאלות שהועלו במסגרת הערעור ואשר היו בתחום סמכותו של בית המשפט קמא. לאור האמור הגישה המבקשת בקשה לעיון חוזר, אשר ככל שתתקבל תייתר הצורך, בשלב זה, בהגשת בקשה לרשות ערעור. המשיבה מתנגדת להארכת המועד, בעיקר בטענה כי הבקשה לעיון חוזר הינה בקשת סרק ועל כן אין כל תוחלת במתן הארכה המבוקשת.

2.

המועד להגשת בקשה לרשות ערעור קבוע בחיקוק, ולפיכך נדרש טעם מיוחד על מנת ליתן ארכה להגשתו (תקנה 528 לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד-1984). נקודת המוצא היא כי יש להגיש את ההליך במועד. יחד עם זאת, קיימות נסיבות בהן מוצדק להאריך את המועד, נוכח קיומו של הליך "תלוי ועומד" באותו העניין. יש בכך טעם במקרים בהם ההכרעה בהליך התלוי ועומד יכול ותייתר את עצם הגשת ההליך או תשפיע באופן ממשי על הדרך בה הוא יתברר. בנסיבות אלו, יש יסוד להניח כי הארכת המועד תטיב לא רק עם בעל הדין המבקש להאריך את המועד אלא גם עם בעל הדין שכנגד, והיא יכולה להיות מוצדקת גם מטעמים של יעילות דיונית וחסכון בזמן שיפוטי (ראו, בש"א 9159/04 חשקורי נ' בובליל (לא פורסם, 20.10.2004)). עם זאת, אין מ דובר בהארכת מועד אוטומטית. כל מקרה נבחן לפי נסיבותיו. בהקשר זה ישנה חשיבות לסוג ההליך התלוי ועומד, לדרך בירורו ולעוצמת הזיקה בינו לבין ההליך לגביו מתבקשת הארכת מועד. ישנה גם חשיבות לסיכויי ההליך התלוי ועומד, כמו גם למסגרת הזמן המשוערת בה הוא עתיד להיות מוכרע.

3.

על יסוד אמות מידה אלה, יש לבחון את נסיבות העניין שבפנינו. המבקשת הגישה לבית המשפט המחוזי בקשה לעיון חוזר. על פי האמור בבקשה, דחה בית המשפט את הערעור שהגישה המבקשת בנימוק כי אין בסמכותו לדון בטענות כנגד חוקיות החיוב בארנונה אשר הושת על המבקשת. בבקשה טוענת המבקשת כי העלתה טענות נוספות, שכלל לא הוזכרו בפסק הדין, בהן בית המשפט לא היה מנוע מלהכריע, והיא מבקשת להורות על שמיעה מחודשת של הערעור בפני בית המשפט קמא. אכן, החלטת בית המשפט קמא בבקשה לעיון חוזר עשויה לייתר את הצורך בהגשת בקשת רשות לערער על פסק הדין נשוא ההליך שבכותרת. חרף האמור, בנסיבות העניין, לא מצאתי מקום להיעתר לבקשה. כך, משום שלא הוצגה בפניי תשתית המאפשרת לקבוע כי הבקשה לעיון חוזר מגלה סיכוי ממשי, הן משום הספקות בעצם קיומו של הליך של "עיון חוזר" בפסק דין המסיים את ההתדיינות והן משום הנטל הכבד הרובץ על בעל דין המבקש עיון חוזר. ככלל, אם סבור בעל דין כי נפלה טעות בפסק הדין, עליו להגיש הליך ערעורי במועד (השוו, בש"א 5012/01 יעקובוביץ נ' לרנר (לא פורסם, 11.7.01)). במצב דברים זה, נוכח סיכוייו הנמוכים של ההליך התלוי ועומד, לא מתקיים "טעם מיוחד" למתן הארכה המבוקשת. יחד עם זאת, בשים לב לכך שהבקשה הוגשה לכאורה בתוך המועד הקבוע בדין להגשת בקשת רשות לערער, אני מאפשרת למבקשת להגיש את הבקשה תוך 10 ימים מעת המצאת החלטה זו. ימי הפגרה לא יבואו במניין הימים. משלא נתבקשה תגובה, איני עושה צו להוצאות.