בש"א 3367/14 נאיף אבו אל היג'א ואח' נ. מדינת ישראל - מנהל מקרקעי ישראל

הבקשה שלפניי - שהינה בקשה להארכת מועד להגשת ערעור - הועברה לטיפולי על רקע חילופי גברי בלשכת הרשמים.

פסק הדין אשר מתבקשת ארכה להגשתו ניתן על ידי בית המשפט המחוזי עוד ביום 22.10.2012. בגדר פסק הדין נפסק לטובת המבקשים סכום פיצויים (נומינאלי) בגין הפקעת מקרקעין אשר היו בבעלותם. יצוין, כי בפסק הדין הורה בית המשפט לצדדים להגיש לאישורו פסיקתא המשקפת את הסכום המשוערך לו זכאים המבקשים. בהמשך ניתנו על ידי הערכאה הדיונית מספר החלטות נוספות, וזאת על רקע העובדה שהצדדים לא הגיעו ביניהם להסכמה על גובה הסכום, כמו גם על רקע סירובם של המבקשים לקבל לידיהם את הסכום אשר אינו שנוי במחלוקת, בהיותו נמוך מידי לשיטתם (להלן: ההחלטות הנוספות ).

תמצית הסברם של המבקשים לאיחור הינו כדלקמן: לשיטתם, הם הסמיכו את עו"ד כהן - אשר ייצג אותם בפני בית המשפט המחוזי - להגיש ערעור על פסק הדין. בחודש נובמבר 2013, כשנה לאחר מתן פסק הדין, פנו המבקשים לבא כוחם הנוכחי - עו"ד מסרי - וזאת על מנת לטפל בעיקולים אשר הוטלו על רכושם על ידי רשויות המס. בירור שנערך העלה, כי עיקולים אלו קשורים לדרישות לתשלום מס בגין הכספים אשר נפסקו לטובת המבקשים במסגרת פסק הדין. או אז התברר, כך על פי הנטען, כי לא הוגש ערעור על פסק הדין. עו"ד מסרי פנה לעו"ד כהן לקבלת התיק בעניינם של המבקשים, וקיבל אותו לידיו ביום 5.2.2014. כמו כן, הגיש עו"ד מסרי מספר בקשות לבית המשפט המחוזי ובהן, בין היתר, "בקשה למתן הבהרות ותיקון פס"ד" מחמת שגגה נטענת אשר נפלה בו. במסגרת הבקשות נטענו טענות שונות כנגד עו"ד כהן, ובית המשפט ראה לבקש את התייחסותו. בסופו של יום נדחו הבקשות האמורות (ההחלטה האחרונה ניתנה, ככל הנראה, ביום 6.4.2014). בקשת הארכה אשר לפניי, לה צורף כתב ערעור על פסק הדין, הוגשה ביום 12.5.2014. יצוין, כי ההסבר האמור לא נתמך באמצעות תצהיר מטעם המבקשים.

דין הבקשה להידחות. ממועד פסק הדין ועד ליום הגשתה של הבקשה דנן חלפו למעלה משנה וחצי (וממועד ההחלטות הנוספות של בית המשפט המחוזי חלפו כשנה וארבעה חודשים). כלומר, משך האיחור בענייננו הינו ניכר ביותר. דומה, כי לאחר תקופה כה ממושכת יש ליתן משקל ממשי לעיקרון הסופיות ולאינטרס הציבורי בדבר ניהול יעיל ותקין של המשאבים השיפוטיים, כמו גם לאינטרס ההסתמכות של המשיבה.

לכך מצטרפת העובדה, כי לא מצאתי שבהסבר אשר ניתן על ידי המבקשים יש כדי להוות צידוק לאיחור. עיון בבקשה ובמסמכים המצורפים לה מעלה, כי בהתייחסות אותה הגיש עו"ד כהן לבית המשפט המחוזי, הכחיש הוא את טענת המבקשים לפיה התבקש על ידם להגיש ערעור על פסק הדין. עו"ד כהן אף ציין, כי עורך דין אחר ממשרדו העביר למבקשים את פסק הדין ואף עדכן אותם לגבי סכום הכסף ששולם על ידי המשיבה (ושאותו סירבו לקבל). מן המסמכים שצורפו עולה עוד, כי ביום 31.12.2012 שלח עו"ד כהן למבקשים מכתב רשום בעניינים אלו. מכתב זה הוחזר לשולח מספר ימים לאחר מכן. מכל מקום, לא ניתן כל הסבר כיצד זה לא התעניינו המבקשים אצל עו"ד כהן, משך תקופה של כשנה, בגורלו של הערעור על פסק הדין אותו סברו שהגיש, והרי די היה בפנייה קצרה אחת כדי לגלות את הטעות הנטענת. דומני, כי המסקנה המסתברת ממכלול הנסיבות האמורות הינה כי המבקשים זנחו את ההשגה הערעורית על פסק הדין, ושבו ונזכרו בדבר אך לאחר זמן רב, עת טיפלו הם בסוגיית העיקולים ודרישות המס בגין כספי פסק הדין.

זאת ואף זאת: בקשת הארכה דנן הוגשה כשישה חודשים לאחר פנייתם של המבקשים לעו"ד מסרי (בנובמבר 2013) וכשלושה חודשים לאחר שקיבל לידיו עו"ד מסרי את תיקם של המבקשים (ביום 5.2.2014). כלומר, גם לאחר שנודע למבקשים, לשיטתם, כי לא הוגש ערעור על פסק הדין, לא פעלו הם בשקידה הראויה המצופה מבעל דין המבקש להגיש השגה ערעורית. לעניין זה אציין, כי אין בבקשות אותן הגיש עו"ד מסרי בשם המבקשים לערכאה הדיונית, כדי "להלבין" את התקופה האמורה.

בשים לב למשקלם המצטבר של המחדלים הדיוניים הנזכרים והאיחור החריג, סבורני כי לא עלה בידי המבקשים לבסס קיומו של "טעם מיוחד" למתן ארכה להגשת ערעור על פסק הדין. בנסיבות אלה, אף בטענותיהם של המבקשים לעניין סיכויי ההליך אין די כדי להטות את הכף לטובת מתן ארכה. הבקשה נדחית, איפוא.