בש"א 3419/16 סמייה סעיד אבו עלקאם נ. פאיז אבו שמסייה

1.לפניי בקשה מטעם המבקשת, אשר אינה מיוצגת בהליך דנן, להארכת מועד להגשת בקשת רשות ערעור על החלטת בית המשפט המחוזי בירושלים מיום 09.2.2016 ברע"א 10241-10-15 (להלן: ההחלטה ). במסגרת ההחלטה נמחקה בקשת רשות ערעור אשר הוגשה על ידי המבקשת כנגד החלטת בית משפט השלום מיום 30.8.2015, העוסקת באופן

שבו יש לבצע פירוק שיתוף במקרקעין שבבעלותם המשותפת של הצדדים. הטעם אשר עמד בבסיס המחיקה היה כי בקשת רשות הערעור התייתרה, וזאת מאחר שהליך פירוק השיתוף הגיע לכלל סיום עם מתן החלטת בית משפט השלום המאשרת את מכירת המקרקעין למשיב, והחלטתו הנוספת הקובעת את שיעור שכר טרחתו של כונס הנכסים אשר מונה לצורך המכירה.

2.בקשת הארכה הוגשה לבית משפט זה ביום 21.4.2016. בהחלטתו מיום 27.4.2016 הורה כב' הרשם ג' שני למבקשת להשלים את בקשתה על דרך של הגשת תצהיר, והיא אכן עשתה כן. עיון בבקשה ובתצהיר אשר הוגשו מעלה כי ההחלטה הומצאה לבא כוח המבקשת בבית המשפט המחוזי - עו"ד כיואן - בסמוך לאחר נתינתה. ואכן, בדיקה שבוצעה במערכת "נט המשפט" מעלה כי גורם כלשהו ממשרדו של עו"ד כיואן צפה בהחלטה עוד ביום נתינתה (9.2.2016); וכי ההחלטה הומצאה לעו"ד כיואן באמצעות הפקסימיליה למחרת היום, ביום 10.2.2016.

ואולם לטענת המבקשת, עו"ד כיואן לא עדכן אותה על אודות ההחלטה, והדבר נודע לה רק ביום 20.4.2016, עת ניגשה למזכירות בית המשפט המחוזי. ובלשונה של המבקשת: "עד ליום 20.4.2016 לא קיבלתי עותק מפסק הדין (ההחלטה - ג'ל') ולא עודכנתי לגבי מצב התיק. אדגיש, כי עד קבלת פסק הדין לא קיבלתי מידע בנוגע לתיק וכלל לא ידעתי שההליך הסתיים. ביום 20.4.2016 הגעתי למזכירות בית המשפט המחוזי ושם נמסר לי עותק של פסק הדין" (סעיפים 5-4 לתצהיר המבקשת). יצוין, כי לבקשת הארכה צורף מסמך ממנו עולה כי המבקשת פנתה ללשכה לסיוע משפטי לשם קבלת ייצוג להגשת הליך ערעורי עוד ביום 14.4.2016. עוד יצוין, כי מהודעת עדכון אשר הוגשה על ידי המבקשת ביום 30.5.2016 עולה כי הלשכה לסיוע משפטי דחתה את בקשתה.

3.בהתאם להחלטת כב' הרשם ג' שני, הגיש עו"ד כיואן את תגובתו לטענת המבקשת. בהמשך אף הגיש השלמה לתגובה. לדבריו, ביום 20.4.2016 או בסמוך לכך התייצבה המבקשת במשרדו ונטלה את תיק הנייר ובו המסמכים הנוגעים לעניינה. משכך, אין באפשרותו להתייחס לסוגיית המצאת ההחלטה לידיו (ובמשתמע - גם לסוגיית עדכונה של המבקשת על אודות ההחלטה). בהמשך הוגשה תגובת המשיב לבקשה, ממנה עולה כי הוא מתנגד למתן הארכה.

4.לאחר ששקלתי בדבר ובחנתי את הבקשה על רקע אמות המידה החלות בכגון דא, הגעתי לכלל מסקנה כי לא מתקיים בענייננו "טעם מיוחד" למתן הארכה המבוקשת.

5.התשתית המונחת לפניי מקשה על גיבוש מסקנה חד משמעית באשר לטענת המבקשת כי עו"ד כיואן לא עדכן אותה לגבי ההחלטה וכי זו נודעה לה רק ביום 20.4.2016. תגובתו של עו"ד כיואן לא כללה התייחסות מפורשות לסוגיה זו, ואפשר שהדבר תומך בטענת המבקשת. עם זאת, העובדה שהמבקשת פנתה ללשכה לסיוע משפטי כבר ביום 14.4.2016 בבקשה לקבלת ייצוג להגשת השגה ערעורית, אינה מתיישבת לכאורה עם טענתה כי לא ידעה על אודות ההחלטה עד ליום 20.4.2016.

כך או כך וכפי שיובהר מיד, גם אם אניח לטובת המבקשת כי לא עודכנה על אודות ההחלטה, הרי שבשים לב לכלל נסיבות העניין דומני כי הכף נוטה לעבר דחייתה של בקשת הארכה. מטעם זה אף לא ראיתי להיעתר לבקשת המבקשת להגיש תשובה לתגובות אשר הוגשו מטעם עו"ד כיואן ומטעם המשיב.

6.כאמור, אין למעשה מחלוקת שההחלטה הומצאה לעו"ד כיואן עוד ביום 10.2.2016. המצאה לבא כוחו של בעל דין כמוה, לכל דבר ועניין, כהמצאה לבעל הדין עצמו (תקנה 477 לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד-1984). הטענה בדבר אי הבאת ההחלטה לידיעת המבקשת אינה מקימה, מיניה וביה, הצדקה אוטומטית למתן ארכה. נהפוך הוא - הנטייה להיעתר לבקשות ארכה המבוססות על טענות הנוגעות ליחסים הפנימיים בין בעל דין לבין בא כוחו הינה מצומצמת יחסית, אם כי מובן שיש לבחון כל מקרה לפי נסיבותיו ( ראו והשוו למשל, בש"א 6803/12 עמי נ' מדינת ישראל - רשות המיסים , (9.10.2012) ).

7.בקשת הארכה דנן הוגשה ביום 21.4.2016, כחודש ושבוע לאחר חלוף המועד. עסקינן איפוא באיחור ממשי, והדבר שוקל לעבר דחיית הבקשה. לכך מתווסף הנתון, אשר בנסיבות העניין ראיתי ליתן לו משקל של ממש, כי סיכוייה של בקשת רשות הערעור אינם נחזים להיות גבוהים כלל ועיקר. זאת, הן בשים לב למבחנים החלים ביחס לבקשות רשות ערעור ב"גלגול שלישי", והן לאור העובדה שהליכי פירוק השיתוף הגיעו לכלל סיום (פיסקה 1 לעיל).

8.נוכח כלל האמור, מורה אני על דחייתה של בקשת הארכה. בנסיבות העניין לא ייעשה צו להוצאות.