בש"א 6803/12 באבי עמי נ. מדינת ישראל - רשות המיסים

לפניי בקשה להארכת מועד להגשת ערעור על פסק-דין של בית המשפט המחוזי בבאר-שבע מיום 13.5.2012. בפסק-הדין נדחתה תביעתו של המבקש לסעד הצהרתי בעניין זכויות בדירה, תביעה שנועדה למנוע את מימוש הדירה לשם פירעון חוב-מס של אחיו של המבקש.

דין הבקשה להארכת מועד להידחות.

אין מחלוקת כי פסק-הדין של בית המשפט המחוזי הומצא לבא-כוחו הקודם של המבקש עוד ביום 23.5.2012. המבקש טוען כי מסיבות שאינן ברורות לו בא-כוחו דאז לא מסר לו את פסק-הדין. אלא שטענה זו כשלעצמה אין בה כדי להקים עילה למתן ארכה, שהרי כלל ידוע הוא כי תקלות או אי-הבנות ביחסים שבין בעל-דין לבין בא-כוחו אינן מהוות, ברגיל, "טעם מיוחד" (ראו למשל בש"א 6402/96 הוועדה המקומית לתכנון ובניה ראשון לציון נ' מיכקשווילי , פ"ד נ(3) 209 (1996)).

אולם יותר מכך: לא זו בלבד שהמבקש הגיש את הבקשה שלפניי באיחור ניכר בהתחשב במועד ההמצאה כדין לעורך-דינו דאז (23.5.2012, כאמור), אלא שהבקשה הוגשה באיחור אף אילו היינו מונים את תקופת 45 הימים מן היום שבו נמסר פסק-הדין למבקש-עצמו (לדבריו), קרי: 4.6.2012. כלומר, גם לאחר שפסק-הדין נמסר לידיו של המבקש עצמו, ולמרות שברור היה כי שעון הזמן מתקתק, השתהה המבקש עוד פרק זמן ארוך, ולא טרח לפנות לבית המשפט אף בבקשה להארכת מועד. להשתהות זו, ולהגשת הבקשה לראשונה ביום 13.9.2012 - לאחר חלוף התקופה להגשת ערעור אף אם מרוץ הזמן היה מתחיל בתאריך 4.6.2012 -

אין כל הסבר ראוי ומשכנע, ודי בכך כדי לדחות את הבקשה.

אשר על כן, הבקשה נדחית. המבקש יישא בהוצאות המשיבה בסך של 3,000 ₪.