בש"א 347/99 עזרא בן יהודה נ. פקיד השומה גוש דן

1.בפני ערעור על החלטת הרשמת, השופטת מ' אגמון בבש"א 6541/98 מיום 6.1.99, בה נדחתה בקשתו של המערער להארכת המועד להגשת בקשת רשות ערעור על החלטתו של בית המשפט המחוזי בתל-אביב - יפו (השופטת ב' אופיר-תום) בתיק עמ"ה 4/91, 255/91 מיום 29.7.98.

2.בקשתו של המערער להארכת המועד הוגשה לבית משפט זה ביום 19.10.98. בבקשה צוין, כי המערער פנה לראשונה לבית משפט זה לשם הגשת בקשת רשות הערעור ביום 8.10.98, אז התברר לו כי המועד האחרון להגשת בקשת רשות הערעור חלף כבר ביום 4.10.98.

3.לטענת המערער, אחר את המועד להגשת בקשת רשות ערעור אך בחמישה ימים, וזאת משתי סיבות מצטברות: האחת - טעות כפולה בספירת הימים, והשניה - מחלת בא כוחו אשר נמשכה שבוע ימים. שיקול נוסף שמביא המערער הוא, כי תלוי בבית המשפט המחוזי הליך נוסף באותו עניין. כן טען, כי הבקשה לרשות ערעור שברצונו להגיש מעוררת שאלה משפטית חשובה, אשר יחד עם הסבריו לאיחור בהגשת הבקשה ובהתחשב במידת האיחור עולה כדי טעם מיוחד.

4.הרשמת דחתה את הבקשה להארכת המועד. נקבע, כי הטעות הנטענת אינה יכולה לשמש טעם מיוחד, לא לבדה, אף לא ביחד עם הטענה בדבר מחלת עורך-הדין אשר לא בוססה כיאות. כמו כן, לא מצאה הרשמת כי יש בקיומו של ההליך הנוסף התלוי ועומד בבית המשפט המחוזי כדי לשמש נימוק לענייננו, וזאת משום שאין המדובר בהליך תלוי ועומד בבית משפט זה. כן נדחתה הטענה, כי הבקשה מעוררת שאלה משפטית בעלת חשיבות, זאת משום שהחלטת בית המשפט המחוזי לדחות הבקשה לביטול פסק הדין לא התבססה דווקא על העדר סמכות לבטל פסק-דין של שופט אחר, אלא על הטעם שהדרך לתקיפת פסק-הדין היתה דרך הערעור.

5.לפני ערעור על החלטת הרשמת. בערעור שבפני חוזר המערער על הטיעונים שהעלה בבקשתו להארכת המועד להגשת בקשת רשות ערעור. לטענתו, לא שקלה הרשמת כיאות את משכו הקצר של האיחור, בן חמישה ימים בלבד. כמו כן טוען, כי לא היה מקום לייחס כל חשיבות לעובדה שלא צורף תצהיר של בא כוח המערער לאימות העובדות המצויות בידיעתו, ולכך שלא צורף אישור רפואי לתמיכה בטענה בדבר מחלת בא כוחו.

6.עמדת המשיב היא, כי מדובר באיחור בן חמישה עשר ימים, כי אין באף לא אחד מן ההסברים לאיחור כדי להוות "טעם מיוחד" כנדרש, וכי הדרך בה נקט המבקש - הגשת בקשה לביטול פסק הדין כלל אינה הדרך הנכונה. לכן טוען המשיב, אין זה המקרה המתאים לבחון את חשיבות השאלה שמציג המבקש, ובכל מקרה דינה של בקשת רשות הערעור היה להדחות, גם לו הוגשה במועדה.

7.בנסיבות העניין לא ראיתי להתערב בהחלטתה של הרשמת. המועד להגשת בקשת רשות הערעור קבוע בחיקוק. הארכתו של מועד זה תינתן, אך אם הרים המבקש את הנטל והצליח לשכנע את בית המשפט בקיומו של טעם מיוחד אשר יצדיק את הארכה המבוקשת. ראשית לעניין מידת האיחור. האיחור בענייננו הוא בן חמישה עשר ימים ולא בן חמישה ימים כטענת המערער (ראה: ב"ש 95/86 גבאי נ' גבאי , פ"ד מ(1), עמ' 411). יחד עם זאת, אף לו מידת האיחור היתה פחותה, לא היה בכך כדי לשנות את התוצאה לה הגעתי. כמו כן, אין בידי לקבל את טענתו של המערער, כי לא היה מקום להתחשב באי צירוף תצהיר של בא כוחו לבקשה. כאשר כל הנסיבות בעטיין נגרם האיחור נסמכות על ידיעתו האישית של עורך-הדין ולא של המערער, וכאשר לא הוצג כל הסבר סביר מדוע נמנע מבא כוחו להגיש תצהיר, אך סביר הוא כי עובדה זו תילקח בחשבון עת באים לבחון האם הרים המערער את הנטל המוטל עליו. לכך יש להוסיף, כי למרות שנטען כי מחלת בא כוח המערער נמשכה שבוע ימים, לא פורטו המועדים של מחלה זו.

ממכלול הנתונים שנפרשו בערעור שבפני עולה, כי האיחור בהגשת הבקשה לא נבע מגורמים חיצוניים אשר למערער, או לבא כוחו, לא היתה שליטה עליהם. ההפך הוא הנכון. האיחור בהגשת הבקשה לרשות ערעור נגרם בשל כך, שלא נעשתה כל בדיקה באשר למשך השביתה עליה הסתמך בא כוח המערער. בהקשר זה נקבע, כי ככלל כאשר הטעמים לאיחור נעוצים בבעל הדין עצמו, או בבא כוחו, לא יוכל ההסבר לשמש צידוק להאריך את המועד (י. זוסמן, סדרי הדין האזרחי (מהדורה שביעית, 1995), עמ' 890). אף ביתר טעמיו של המערער איני מוצאת, ולו במצטבר, משום טעם מיוחד שיש בו כדי להצדיק את הארכת המועד המבוקשת.

גם לגופה של הבקשה אינני סבורה, כי עלה בידי המערער להראות כי מתעוררת בעניינו שאלה משפטית בעלת חשיבות כללית אשר תצדיק מתן רשות ערעור (ר"ע 103/82 חניון חיפה בע"מ נ' מצת אור (הדר חיפה) בע"מ , פ"ד לו(3) עמ' 123). שלא כפי שטען המערער, הטעם לדחיית בקשתו לביטול פסק-הדין על הסף, כעולה מהחלטתה של כב' השופטת אופיר-תום, לא היה היעדר סמכות לבטל פסק-דין שניתן על ידי שופט אחר של אותה ערכאה. הטעם המרכזי שהובא לדחיית הבקשה הוא, כי לא היה מקום להגשת בקשה לביטול פסק-הדין בעוד הדרך בה היה על המערער לנקוט היא דרך הערעור. העובדה, כי פסק הדין ניתן על ידי שופט אחר, צוינה כשיקול נוסף, זוטר, כמו גם ציון העובדה כי מדובר בערעורי שומה המתייחסים לשומות שהוציא המשיב לשנים 1983-1987, קרי לשומות שהוצאו לפני כחמש עשרה שנה.

לאור האמור לעיל, הערעור נדחה. בנסיבות העניין החלטתי שלא לעשות צו להוצאות.