בש"א 6541/98 עזרא בן יהודה נ. פקיד השומה גוש דן

בפני בקשה להארכת מועד להגשת בקשת רשות ערעור על החלטת בית המשפט המחוזי מיום 29.7.98, בה נדחתה בקשה שהגיש המבקש לביטול פסק-דין.

המועד האחרון להגשת בקשת רשות הערעור, בהתחשב בימי הפגרה ובימי שביתת העובדים בבית המשפט העליון, חל ביום 4.10.98.

הבקשה שבפני הוגשה ביום 19.10.98, היינו, כחמישה-עשר ימים לאחר חלוף המועד.

בבקשה ובתצהיר המבקש שצורף לה נטען, כי בבוא המבקש להגיש את בקשת רשות הערעור ביום 8.10.98, התברר כי חלף המועד.

על פי האמור בבקשה, נבע האיחור משני גורמים מצטברים: מטעות במניין הימים וממחלתו של בא-כוח המבקש. טעותו בספירת הימים נבעה בעיקר מטעות לגבי מספר הימים, אשר הוכרזו כימי שביתה בבית המשפט העליון. בא-כוח המבקש סבר כי השביתה נמשכה מיום 1.9.98 ועד ליום 8.9.98, בעוד השביתה בבית המשפט העליון חלה רק בימים 6.9.98-3.9.98.

כמו כן נטען בבקשה, כי המחלה שפקדה את בא-כוח המבקש וריתקה אותו למיטתו, אילצה אותו להמתין ליום האחרון לפי ספירתו המוטעית.

לבקשה לא צורף אישור רפואי של בא-כוח המבקש. כמו כן, לא צורף תצהיר של עורך דין אשר יתמוך בטענת הטעות ובטענת מצבו הבריאותי. כמו כן נטען בבקשה, כי בבקשת רשות הערעור מתעוררת שאלה חשובה בדבר סמכותו של שופט לבטל החלטה במעמד צד אחד, שנתן שופט אחר אשר פרש לגימלאות, אשר ביחד עם ההסבר הסביר לאיחור, יכולה לשמש טעם מיוחד. כמו כן נטען לקיומו של הליך תלוי ועומד באותו עניין בבית המשפט המחוזי, כי המצאת ההחלטה לא בוצעה בדרך עליה הורתה השופטת, וכן כי סיכויי הערעור להתקבל טובים.

המשיב מתנגד לבקשה. לטענתו, הוגשה הבקשה באיחור בן חמישה-עשר ימים, ועל פי ההלכה אין די בטעות בספירת הימים כדי להאריך את המועד, וזאת אף במצב בו לא נדרש טעם מיוחד. מוסיף המשיב, כי בענייננו לא נעשה מצד המבקש כל נסיון לבדוק, כנדרש, את אורך השביתה, ולפיכך, אין הטעויות מהוות "טעם מיוחד".

לעניין הטענה בדבר מחלתו של בא-כוח המבקש, טוען המשיב, כי בבקשה לא הובא פירוט של מועדי המחלה וכן לא צורף אישור רפואי. לאחר פניה שערך המשיב לבא-כוח המבקש, העביר בא-כוח המבקש אישור מחלה לגבי יום 28.9.98 בלבד ועל פי האמור בו, האישור אינו בתוקף עבור מוסדות משפטיים. כמו כן, המבקש נמנע מלבקש הארכת המועד מיד לאחר חלוף מחלתו.

מוסיף המשיב, כי אף לגוף העניין אין מקום כי תנתן רשות ערעור. עמדת המשיב היא, כי על המערער היה להשיג על פסק-הדין בדרך של ערעור ולא בדרך של בקשה לביטול, וזאת מאחר שפסק-הדין שניתן לא התבסס על תקנה 157 (ד) לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד1984-, אלא ניתן לגופו של עניין ואף תוך קבלה חלקית של טענות המבקש.

בנסיבות אלה, לטענת המשיב, לא חלה כלל תקנה 201 לתקנות.

דין הבקשה להידחות.

כפי שטען בצדק המשיב, המדובר בפנינו בטעות אשר אינה יכולה לשמש טעם מיוחד, לא לבדה, אף לא ביחד עם הטענה בדבר מחלת בא-כוח המבקש. ראשית, צורף לבקשה אך תצהיר של המבקש עצמו, ואין בו כדי לתמוך בעובדות המצויות בידיעת בא-כוחו, והמובאות כנימוקים לבקשה. שנית, כפי שצויין בבקשה מדובר בטעות כפולה, הן במניין ימי השביתה והן בספירת הימים. כפי שציין המשיב, לא טרח בא-כוח המבקש לבדוק את אורך השביתה. כפי שנפסק בעבר, לא לתקלות מסוג זה נועדה הסמכות להארכת מועדים (ע"א 147/86, גליקמן בע"מ נ' רבהון (תק-על כרך 86 (3) עמוד 624).

גם מחלתו של בא-כוח המבקש, כאמור, לא יכולה לשמש נימוק להארכת המועד, שכן לא רק שלא נתמכה באישור רפואי ובתצהיר, אלא שהבקשה לא הוגשה בסמוך לאחריה.

אף הנימוקים האחרים המובאים בבקשה אינם יכולים לסייע למבקש. ההליך התלוי ועומד בבית המשפט המחוזי אינו יכול להוות נימוק לענייננו, שכן איננו הליך התלוי ועומד בבית המשפט זה (י. זוסמן, סדרי הדין האזרחי , (מהודרה שביעית, 1995), עמוד 893).

כמו כן, אינני סבורה שהבקשה לרשות ערעור מעוררת שאלה חשובה, אשר מוצדק כי בגינה יוארך המועד. הטעם המרכזי להחלטת בית המשפט המחוזי אינו דווקא הטעם שציין המבקש אלא הוא, כי לא היה מקום להגשת בקשת הביטול לגבי פסק הדין וכי הדרך בה היה על המבקש לנקוט בדרך של ערעור.

לאור האמור לעיל, לא מצאתי כי קיים טעם מיוחד להארכת המועד.

הבקשה נדחית.