בש"א 3507/17 ציון סימן טוב נ. כרם מהר"ל מושב עובדים להתיישבות שיתופית בע"

1.

המבקש עותר למתן ארכה להגשת ערעור על פסק דין של בית המשפט המחוזי בחיפה. בפסק הדין התקבלה תביעה שהגיש המבקש ובית המשפט הורה למשיבות להעביר זכויות בנחלה על שם המבקש.

ההשגה אותה מעוניין המבקש להגיש נוגעת לאי מתן סעד של פיצול סעדים במסגרת פסק הדין. בעניין זה הגיש המבקש לבית המשפט המחוזי בקשה לתיקון פסק הדין מכוח הוראת סעיף 81 לחוק בתי המשפט [נוסח משולב], תשמ"ד-1984 (להלן: חוק בתי המשפט ), בציינו כי "נראה כי מדובר בהשמטה מקרית", אך בית המשפט דחה את הבקשה בקובעו כי לא היה די בהעלאת הטענה בעניין זה בכתב התביעה וכי המבקש לא הגיש בקשה נפרדת בעניין ולא כלל טענה בעניין בסיכומיו.

המבקש עותר בבקשה שלפניי לאפשר לו להגיש ערעור על פסק הדין וטוען כי מחמת טעות מנה את הימים להגשת הערעור למן המועד בו קיבל לידיו את ההחלטה בבקשה לתיקון פסק הדין, ומכאן האיחור - איחור של חודש - בהגשת ההליך.

2.

המשיבה 1 מתנגדת לבקשה. המשיבה 1 טוענת כי האיחור בהגשת ההליך ניכר ומשמעותי, וכי המבקש לא הוכיח קיומם של "טעמים מיוחדים" המצדיקים מתן ארכה. בין היתר נטען כי המבקש מיוצג, כי גם הבקשה לתיקון פסק הדין הוגשה בשיהוי, שלושים ימים לאחר הינתנו, וכי גם לאחר שניתנה ההחלטה בבקשה לתיקון פסק הדין לא הוגש ערעור באופן מיידי. לבסוף טוענת המשיבה 1 כי סיכויי הערעור שהגשתו מתבקשת אינם מצדיקים מתן ארכה.

המשיבה 2 הותירה את הבקשה לשיקול דעת בית המשפט, בציינה כי הבקשה לפיצול סעדים כלל אינה מופנית נגדה.

3.

לאחר שעיינתי בכל החומר שלפניי ושקלתי בדבר, הגעתי לכלל מסקנה כי הכף נוטה לדחיית הבקשה.

לדברי המבקש פסק הדין הומצא לידיו במועד הינתנו. באותה נקודת זמן יכול היה המבקש, שכעולה מן האמור היה מיוצג בהליך קמא והוא מיוצג כעת, להיערך להגשת ערעור על כך שבפסק הדין לא נכללה הוראה בדבר פיצול סעדים, ולחלופין להגיש בקשה בעניין לבית המשפט המחוזי ובמקביל להגיש בקשה למתן ארכה להגשת ערעור בבית משפט זה (כך שהסתמכותו של המשיב 1 על סופיות פסק הדין לא תתגבש). ואולם המבקש לא נקט באחת משתי דרכים אלו, אלא הגיש בבית המשפט המחוזי, שלושים ימים לאחר שפסק הדין הומצא לידיו (ויוזכר כי בקשה לתיקון פסק דין יש להגיש בתוך 21 ימים, ראו הוראת סעיף 81(א) לחוק בתי המשפט), בקשה לתיקון פסק הדין; ולמעלה מחודש לאחר שניתנה ההחלטה בבקשה לתיקון פסק הדין (המבקש לא ציין מתי זו הומצאה לידיו, והנחתי היא כי המצאתה נעשתה סמוך לאחר הינתנה) הגיש הוא את הבקשה שבכותרת למתן ארכה להגשת ערעור.

הסעד אשר התבקש בבקשה הוא הגשת ערעור בזכות על פסק הדין בו נמנע בית המשפט מליתן למבקש סעד שלדבריו התבקש (וזאת להבדיל מהגשת בקשת רשות ערעור על ההחלטה הדוחה את הבקשה לתיקון פסק הדין). אך כפי שהמבקש עצמו ציין בבקשתו מקום בו בקשה לתיקון פסק הדין נדחית אין בהגשת בקשה לתיקון פסק דין כדי להקנות ארכה להגשת ערעור על פסק הדין, והמועד להגשתו נמנה ממועד המצאת פסק הדין (לעומת מצב בו מתקבלת בקשה לתיקון פסק הדין, אז המועד להגשת הערעור נמנה ממועד המצאת ההחלטה בבקשה לתיקון פסק הדין, ראו הוראת סעיף 81(ג) לחוק בתי המשפט). בעל דין העותר למתן ארכה על יסוד טענה לטעות שבדין נדרש להוכיח כי מדובר בטעות אשר "[א]דם סביר היה יכול להיקלע אליה" במישור האובייקטיבי או במישור הסובייקטיבי (ראו בש"ם 6229/11 דון - יחיא נ' הועדה המקומית לתכנון ובניה, חיפה , פסקה 8 (10.12.2001)). בענייננו אין מדובר בטעות סבירה במישור האובייקטיבי, שהרי ההלכה אשר לפיה אין בעצם הגשתה של בקשה לתיקון פסק דין כדי להאריך את המועד להגשת ערעור על פסק הדין (וזה מוארך רק אם הבקשה מתקבלת), הנובעת מלשון החוק עצמו, מבוססת וידועה (ראו ע"א 5897/14 חיון נ' זאב דסברג, מנהל מיוחד על נכסי יהודה ניב , פסקה 3 (7.6.2015);

בש"א 4683/02 הבנק הבינלאומי הראשון נ' גולדסיל בע"מ , פסקאות 7-9 (3.7.2002)). כן לא שוכנעתי כי הטענות שהעלה המבקש מצביעות על סבירות התנהלותו או על סבירות הטעות במישור הסובייקטיבי (ואזכיר בעניין זה המבקש מיוצג). עוד אוסיף כי ההחלטה בבקשה לתיקון פסק הדין ניתנה לפני שהמועד להגשת הערעור על פסק הדין חלף, כך שבאותה נקודת זמן יכול היה המבקש להגיש ערעור על פסק הדין או לפחות להגיש בקשת ארכה, אך הוא לא עשה כן.

בנוסף לא ניתן לקבל את טענת המבקש כי משך האיחור קצר ויש בו לתמוך במתן ארכה, וכלשונו "מדובר בתקופה קצרה של מספר שבועות". זאת שכן איחור של כחודש אינו איחור קל כי אם איחור משמעותי המציב בפני המבקש משוכה שאינה קלה.

מכל הטעמים המפורטים לעיל סבורה אני כי בענייננו לא הרים המבקש את הנטל להוכיח קיומם של "טעמים מיוחדים " אשר יש בהם לצלוח את המשוכה שניצבה לפניו נוכח האיחור הממושך בהגשת הערעור והסתמכותה של המשיבה 1 על סופיות פסק הדין, ולפיכך אין מקום להיעתר לבקשתו.

הבקשה נדחית אפוא. בנסיבות העניין לא יעשה צו להוצאות.