בש"א 3999/00 גמליאל איילה נ. היועץ המשפטי לממשלה

בפני בקשה להארכת מועד להגשת בקשת רשות ערעור.

1.בית המשפט לענייני משפחה בבאר שבע (כב' סגן הנשיא פ' אסולין) הכריז על שניים מילדיה של המבקשת כעל בני אימוץ. זאת לאחר שקבע, בין היתר, בהתייחס ליחסה של המבקשת לילדיה: "מדובר באלימות פיזית ורגשית קשה ואכזרית כלפי הקטינים ולא באופן חד פעמי." בית המשפט המחוזי בבאר שבע (כב' סגן הנשיא י. פלפל וכב' השופטים י. טימור ונ. הנדל) דחו את ערעורה של המבקשת. לאחר שלא מצא מקום להתערב בממצאיו, בהנמקותיו ובמסקנותיו של בית המשפט לעניני משפחה. יצויין, כי בית המשפט המחוזי מינה מומחית מטעמו (לאחר שהמבקשת התנגדה בכל תוקף למינוי מומחה מטעם בית המשפט במהלך הדיון בערכאה הראשונה ) וזו הגישה חוות דעת חמורה וקשה שההמלצה שבסופה היא על הוצאת הקטינים נשוא ההליך לאימוץ סגור בהקדם האפשרי.

2.פסק דינו של בית המשפט המחוזי הומצא למבקשת ביום 2.4.00. הבקשה שבפני הוגשה רק ביום 1.6.00. האיחור בהגשה נומק במצבה הרפואי הקשה של המבקשת (לא צורפו אישורים רפואיים לעניין זה), בעוניה, ובקשייה להגיע לבאת כוחה ( אליה הגיעה ביום 29.5.00). עוד נטען, כי תוצאות הדיון בבקשת רשות הערעור הן הרות גורל עבור המבקשת.

3.המשיב מתנגד לבקשה. ראשית הוא טוען, כי סיכויי בקשת רשות הערעור אפסיים: תמונת הדברים היא ברורה, קשה וחדה. שתי הערכאות שנדרשו לטענות המבקשת דחו אותן מכל וכל. הסיכוי שבית המשפט העליון, כערכאת ערעור שני, יתערב בהכרעות ובממצאים העובדתיים הוא אפסי. המבקשת לא הציגה טעם של ממש, לא כל שכן "טעם מיוחד" להארכת מועד. הגשת בקשת רשות הערעור כאן לא הצריכה את מעורבותה של המבקשת עצמה. די היה במתן הנחייה בנדון לבאת כוחה. מה גם שמעורבותה הפעילה של המבקשת בהליכים הקודמים סותרת מניה וביה את טענותיה באשר לקשייה בהתארגנות להגשת בקשת רשות הערעור. עוד טוען המשיב, כי בינתיים נמסרו הקטינים למשפחות מאמצות והתמשכות ההליכים עלולה לגרום להם נזק וסבל בלתי מוצדקים.

4.המועד להגשת בקשת רשות ערעור קבוע בחיקוק (תקנה 399 לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד1984-, להלן: "התקנות"). ככזה, טעונה הארכתו "טעם מיוחד" (וראו: תקנה 528 לתקנות). כלל זה חל גם על בקשות רשות ערעור דוגמת הבקשה שכאן, על כל הקושי והרגישות שבה. אכן, אפשר שנטיית הלב הראשונית היא להקל על אשה המצוייה במצבה של המבקשת ולאפשר לה לממש עד תום את זכויותיה הדיוניות - אפילו לא ניתן הסבר של ממש (לא כל שכן "טעם מיוחד") להשתהותה בנקיטת ההליכים. אולם כנגד שיקול זה עומדת העובדה שבמוקד ההליך עומדים ילדיה הקטינים של המבקשת - ילדים שלפגיעה הקשה, החמורה ואפשר שגם הבלתי-הפיכה, נדרשו הערכאות שדנו בהליך קודם לכן. הללו, ככל בעל דין, אם לא למעלה מזה, זכאים להגנת הוודאות והסופיות. התחשבות יתר במבקשת משמעה פגיעת יתר בילדיה. בנסיבות אלו, עם כל הקושי שבכך, איני רואה אפשרות להיענות לבקשה להארכת מועד. כאמור, לא מצאתי כי המבקשת הציגה טעם של ממש לאיחורה. בקשת רשות הערעור זהה, כמעט לחלוטין, לטיעוני המבקשת בפני בית המשפט המחוזי. על פני הדברים לא היה דבר שמנע מן המבקשת להנחות את באת כוחה להגיש את בקשת רשות הערעור מבעוד מועד. טענותיה באשר לחולניותה ולחוסר היכולת ליצור קשר עם באת כוחה אינן נתמכות בתיעוד כלשהו ואינן מתיישבות עם העובדה שהמבקשת התייצבה זמן קצר קודם לכן בבית המשפט המחוזי בבאר שבע. עוד יצויין, כי עיון בפסק הדין בערעור ובבקשת רשות הערעור מגלה, לכאורה, כי סיכויי בקשת רשות הערעור היו קלושים ביותר. נוכח הממצאים הברורים והחד משמעיים שנקבעו בעניינה של המבקשת.

הבקשה להארכת מועד נדחית איפוא.