בש"א 1824/16פלוני נ. היועץ המשפטי לממשלה

1.בפניי בקשה להארכת מועד להגשת בקשת רשות ערעור על פסק דין של בית המשפט המחוזי בנצרת מיום 20.1.2014 בו נדחה ערעור על פסק דין של בית המשפט לענייני משפחה בנצרת מיום 16.10.2013. בפסק הדין של בית המשפט לענייני משפחה נקבע כי בתהּ של המבקשת (להלן: הקטינה ) היא בת אימוץ כלפי אמה וכלפי אביה, לפי סעיף 13(א) לחוק אימוץ ילדים, תשמ"א-1981 (להלן: חוק אימוץ ילדים ).

הבקשה הוגשה ביום 3.3.2016 - למעלה משנתיים לאחר שניתן פסק דינו של בית המשפט המחוזי (פסק דין אשר ניתן במעמד הנוכחים). טענתה המרכזית של המבקשת היא שבא-כוחה בערכאה קמא, עורך הדין עמיקם הדר, לא יידע אותה על פסק הדין וכי נודע לה עליו רק ביום 24.12.2015, לאחר שפנתה לבא-כוחה הנוכחי. כן נטען כי המבקשת לא ידעה על הדיון שהתקיים בערעור ביום 20.1.2014, וממילא לא נכחה בו. בהקשר זה נטען כי אמנם בפתח הפרוטוקול מצוין כי המבקשת נוכחת בדיון, אך מי שנכחה בו בפועל היתה אמהּ, וכי גם על הדיונים שנערכו בבית המשפט לענייני משפחה (למעט דיון בו העידה) לא ידעה. כן טוענת המבקשת כי מצבה השתנה וכי די בכך שמדובר בתיק בו "המציאות משתנה כמעט מרגע לרגע" כדי להצדיק מתן ארכה להגשת ההליך הערעורי.

לאחר הגשת הבקשה התבקשו הבהרות מן המבקשת ומעורך הדין עמיקם הדר. אציין כי עורך הדין הדר מכחיש את טענות המבקשת וטוען בתוקף כי המבקשת נכחה בדיון מיום 20.1.2014 אשר בסיומו הוקרא פסק הדין, כי קיבלה עותק של הפרוטוקול ושל פסק הדין, וכי הוא הבהיר לה את המשמעויות וההשלכות של פסק הדין.

כן הוגשה תגובה מטעם המשיב, המתנגד נחרצות לבקשה.

2.עניינו של ההליך אשר הגשתו מתבקשת הוא כאמור השגה על פסק דין של בית המשפט המחוזי אשר דחה ערעור על פסק דין בו הוכרזה בתהּ הקטינה של המבקשת כבת אימוץ כלפי הוריה. בקשת ארכה כגון דא יש לבחון ברגישות ותוך מתן משקל ממשי למהות ההליך ולמשמעויותיו כלפי המבקשת וכלפי בתהּ הקטינה, והדבר עמד לנגד עיני עת בחנתי את החומר שבפניי, אך בסופו של יום מצאתי כי המבקשת לא הרימה את הנטל להוכיח כי יש ליתן לה ארכה ממושכת כמבוקש.

טענתה המרכזית של המבקשת היא כאמור שלא נכחה בדיון בבית המשפט המחוזי אשר בסיומו ניתן פסק הדין, אלא אמהּ נכחה בדיון (וצורף תצהיר של האם) וכי לא ידעה על כך שניתן פסק דין בעניינה. טענה זו היא טענה חריגה שכן בפרוטוקול הדיון מצוין מפורשות שהמבקשת נוכחת בדיון, הוצגה בעניין זה גרסה סותרת לחלוטין מצד בא-כוחה באותו מועד, ומעבר לכך גרסתה של המבקשת מעוררת קושי על פני הדברים. כך למשל נטען כי עורך הדין הדר לא יידע את המבקשת על פסק הדין. אולם גם אם כך הוא קשה להלום מצב בו המבקשת לא ביררה מה עלה בגורל הערעור שהגישה כשנתיים ימים . בהקשר זה נטען בתצהיר המבקשת כי עורך הדין הדר נמנע מלענות למבקשת וכי הוליך אותה בכחש, אך לא פורט מתי נערכו אותן פניות - האם מדובר בפניות שנערכו סמוך לאחר מתן פסק הדין ובמהלך כל אותן שנתיים או סמוך למועד הגשת הבקשה, אז חלף ממילא פרק זמן ממושך מאוד ממועד מתן פסק הדין; וכיצד זה שהמבקשת סברה באמת ובתמים שכשנתיים לא התקיים כל דיון בערעור שהגישה. כן לא הוצגה גרסה מסודרת הנותנת מענה לשאלה מדוע אמהּ של המבקשת לא יידעה אותה על פסק הדין שניתן בעניינה, לפי הטענה בנוכחות האם. שהרי גם אם אמהּ של המבקשת פעלה בהנחיית עורך הדין, כפי הנטען, לא הובהר כיצד זה שהאם - שהגישה תצהיר התומך בבקשה - לא יידעה את בתה על תוצאות ההליך בבית המשפט המחוזי מיד עם מתן פסק הדין ובמשך כשנתיים ימים. הקושי האמור הנובע מפרק הזמן הממושך אשר חלף מאז ניתן פסק הדין מתחדד נוכח מהותו של ההליך (וראו סעיף 13(ב)(1) לחוק אימוץ ילדים הקובע כי החלטת בית המשפט בערעור על החלטה להכריז על קטין כבר אימוץ תינתן בתוך 30 ימים מיום הגשתו. כן ראו והשוו בש"א 4966/95 פלוני נ' היועץ המשפטי לממשלה (12.12.1995)).

3.מכל מקום, גם אם אניח לטובת המבקשת כי אמהּ היא שנכחה בדיון - למרות האמור בפרוטוקול וגרסת בא-כוחה - וכי אמהּ לא יידעה אותה על פסק הדין שניתן בעניינה, איני סבורה כי בנסיבות הקונקרטיות שנפרשו בפניי יש להיעתר לבקשה.

המשוכה הניצבת בפני המבקשת גבוהה בענייננו עד מאוד נוכח פרק הזמן הממושך שחלף למן מועד מתן פסק הדין עליו מבקשת היא להשיג - כשנתיים ימים. בפסיקה הובהר בהקשר זה כי "עצם העובדה כי ההליך העומד ביסוד הבקשה הוא אימוץ, אינה מצדיקה את הארכת המועד באופן אוטומטי, תוך ויתור מלא על הדרישה לקיומו של 'טעם מיוחד'" (בע"מ 2205/09 פלונית נ' היועץ המשפטי לממשלה , פסקה 6 לחוות דעתו של השופט (כתוארו אז) א' גרוניס (22.4.2009) (להלן: בע"מ 2205/09 )). אוסיף כי גם כב' השופט י' דנציגר, אשר היה בדעת מיעוט מבחינת התוצאה בבע"מ 2205/09 הנ"ל, הדגיש בחוות דעתו כי הגם ש"יש ליתן פרשנות מרחיבה ומקלה למונח 'טעם מיוחד' שבתקנה 528 לתקנות באופן שיקל את הוכחתו של טעם כזה כאשר עסקינן בערעור על פסק דין שעניינו הכרזה על קטין כבר אימוץ ... אין משמעות הדבר כי כל אימת שתתבקש הארכת מועד להגשת ערעור על פסק דין שעניינו אימוץ יש להיעתר לה רק מטעם זה בלבד, וברי כי יש לבחון כל מקרה ומקרה לגופו" (פסקה 6 לחוות דעתו של כב' השופט י' דנציגר).

עוד הודגש בפסיקה כי לצד הגישה הגמישה יחסית הנוהגת ביישומם של סדרי הדין בהליכים הנוגעים לקטינים, ובפרט הליכים שעניינם אימוץ, יש ליתן את הדעת לכך שלעיתים החלתה של גמישות יתרה עשויה לגרום להתמשכות הליכים מעבר לסביר, דבר אשר בסופו של יום עשוי להוביל דווקא לפגיעה בקטין שבמוקד ההליך, הזכאי לוודאות ולסופיות ההליכים המשפטיים בעניינו (ראו: פסקאות 6 ו-10 לחוות דעתו של כב' השופט א' גרוניס בבע"מ 2205/09 ; בש"א 3999/00 פלונית נ' היועץ המשפטי לממשלה

(21.8.2000); בש"א 2925/14 פלוני נ' היועץ המשפטי לממשלה (7.5.2014)). בבש"א 4983/95 פלונית נ' מדינת ישראל (29.10.1995) (להלן: בש"א 4983/95 ) ציינה כב' הרשמת א' אפעל-גבאי בהקשר זה כי:

"מקום שמדובר באחור כה גדול, כפי שארע בבקשה שבפניי, הופכת הכמות לאיכות, במובן זה שנפגע העקרון החשוב בדבר סופיות הדיון. עקרון זה אשר, כאמור, מונח בבסיס קביעת מסגרת המועדים בכלל, הוא בעל משנה חשיבות מקום שמדובר בתיקי אימוץ. תקופת הדיונים מתאפיינת בחוסר וודאות, בספק באשר לשיוך המשפחתי, בחוסר יציבות, בארעיות. כל אלה קשים ומכבידים על נפשו של הקטין, ולכן ניתנת לתיקים אלה עדיפות עליונה במגמה לזרז את שמיעתם ולהביא, במהירות האפשרית, להכרעה משפטית לכאן או לכאן. עם סיום ההליכים ניתן לנקוט בצעדים המתחייבים מתוך ידיעה, שלא יחול שינוי בקביעה המשפטית" (פסקה 2 להחלטה).

4.הנה כי כן, מן הצד האחד בהתחשב במהות ההליך אין מקום להחיל בעניינו את הדרישה לקיומם של "טעמים מיוחדים" באופן דווקני אלא יש להחיל גישה גמישה ומקלה יחסית. אך מן הצד השני, הזמן הממושך אשר חלף מאז ניתן פסק הדין בבית המשפט המחוזי, למעלה משנתיים - פרק זמן עליו בהחלט ניתן לומר כי "הכמות הופכת לאיכות" (השוו בש"א

4983/95 לעיל) - הוא בעל משקל ממשי נגד קבלת הבקשה, דווקא נוכח מהות ההליך והריסון בו יש לנקוט על מנת שלא לחשוף את הקטינה לשינויים. הפסיקה עמדה על מתח זה בציינה:

"אכן, קשה המחשבה שבעניינים בעלי משמעות רבה לחייו של אדם, כמו עניינו של בנו, תינתן החלטה מטעמים 'פרוצדורליים', ולא יינתן למבקש יומו בבית משפט שלערעור. עם זאת, כפי שציין בית המשפט המחוזי, בהליכי אימוץ קבע המחוקק במכוון סד זמנים קצר יותר מאשר בהליכים אחרים, וזאת כדי להגשים את עקרון טובת הילד, ולאפשר לו יציבות והישארות במסגרת אשר נקבעה בבית המשפט הדיוני, מבלי לערער את עולמו שלא לצורך; ודוק, סד הזמנים הקצר נקבע גם ביתר ענייני האימוץ - כך למשל, סעיף 13(ב)(1) לחוק קובע, כי החלטה בבקשה להכרזה על קטין כבר אימוץ תינתן תוך תשעה חודשים מן הרגע בו הוגשה, ובערעור - תוך 30 יום; סעיף 13א(ד) קובע, כי החלטה לביטול הכרזה כבר אימוץ תינתן תוך 40 יום, ובערעור - תוך 30 יום; ועוד. הכל, כאמור, לשם טובת הילד" (בע"מ 7719/14 פלוני נ' היועץ המשפטי לממשלה , פסקה יז (23.12.2014)).

5.יישום עקרונות אלו על ענייננו מוביל כאמור לטעמי לדחיית הבקשה.

בפסק הדין אשר ניתן בבית המשפט לענייני משפחה ביום 16.10.2013, לפני כשנתיים וחצי, בבקשה להכריז על הקטינה כבת אימוץ עמד בית המשפט על הטלטלות והשינויים הרבים אותם עברה הקטינה - ילידת שנת 2008 - עד לאותו שלב. המשיב עמד בתגובתו על כך שבית המשפט לענייני משפחה לא הותיר אבן שלא נהפכה וסקר בהרחבה את חוות הדעת המקצועיות אשר ניתנו בעניינה של הקטינה, ועל יסוד אלו קבע בית המשפט לענייני משפחה כי "הגורמים המטפלים והמומחים השונים, כולם תמימי דעים, כי מעבר נוסף של הקטינה יגרום לה לנזק בלתי הפיך אשר ספק אם תוכל להתאושש ממנו". בהתבסס על קביעה זו הוסיף וקבע בית המשפט לענייני משפחה כי "טובתה של הקטינה שלא יהיו עוד מעברים וטלטלות בחייה ויש ליתן לה הזדמנות כדי לשקם את עצמה", ומשכך הוסיף וקבע כי "טובתה של הקטינה, כי תוכרז כבת אימוץ כלפי אמה ואביה". בית המשפט המחוזי דחה את הערעור על פסק הדין של בית המשפט לענייני משפחה על יסוד הוראת תקנה 460(ב) לתקנות סדר הדין האזרחי, תשמ"ד-1984.

בהינתן האמור ועל בסיס החומר שבפניי אין בידי לקבוע כי טובת הקטינה תומכת בהיעתרות לבקשה.

יצוין בהקשר זה כי טענות המבקשת לעניין סיכויי ההליך שהגשתו מתבקשת נטענו ללא פירוט המאפשר לבחון אותן לגופן. כך למשל טענת המבקשת לפיה "סיכויי ההליך אינם נמוכים לאור השינוי בחיי המבקשת" וכי מצבה של המבקשת "אינו כפי שהיה בעבר ולא כמו שטענו" נטענה ללא אסמכתא התומכת בכך (כגון חוות דעת עדכנית בעניינה), ובכל מקרה ספק בעיני האם כוחה של טענה כזו יכול להתגבר על טובת הקטינה נוכח חלוף הזמן והאם יש בה לפתוח את הדלת לטלטלות נוספות בחייה. עוד אציין כי לא נעלם מעיני כי גם משפחת האומנה - אליה הגיע הקטינה בהיותה כבת שנה ותשעה חודשים, לאחר שהות בבית סבתהּ ובבית שכנה של סבתהּ - עברה תהפוכות, וכן לא נעלם מעיני שבסיפה לפסק דינו של בית המשפט המחוזי נקבע כי טרם מתן החלטה בבקשה למתן צו אימוץ יינתן לבאי כוחה של המבקשת "לומר את דבריהם". אולם סוגיות אלו מקומן במסגרת הבקשה לאימוץ, אשר מטיעוני הצדדים עולה כי היא מתבררת כיום בבית המשפט לענייני משפחה בראשון-לציון, ואין בהן, כשלעצמן, להצדיק מתן ארכה להגשת הליך ערעורי על פסק הדין בו הוכרזה הקטינה כבת אימוץ. עוד אציין בהקשר זה כי נראה שבמתן ארכה להגשת הליך ערעורי ב"גלגול שלישי" על פסק הדין בו הוכרזה הקטינה כבת אימוץ יהיה כדי לעכב את הליך הבקשה למתן צו אימוץ ולהסיגו לאחור, וזאת שוב - על גבה של הקטינה, הזכאית ליציבות. יפים בעניין זה דברי כב' השופט נ' הנדל בעניין אחר, בו נדחתה בקשת רשות ערעור על החלטה הדוחה בקשה למתן ארכה להגשת ערעור על פסק דין המכריז על קטין כבר אימוץ כלפי הוריו, בציינו:

"משעסקינן בבקשה להארכת מועד להגשת ערעור בעניינו של הכרזת קטין כבר אימוץ, כי אז יש להגמיש את אמת המידה הרגילה ולתת את הדעת גם לטובת הקטין (ראו רע"א 2205/09 דלעיל). ראייה כזו במקרה הקונקרטי, לא רק שאיננה מטיבה עם עמדת המבקשת אלא אף מחלישה את כוחה" (רע"א 9382/10 פלוני נ' היועץ המשפטי לממשלה , פסקה 7 (19.7.2011)).

לבסוף אציין כי לגרסת המבקשת נודע לה על פסק הדין ביום 24.12.2015, והנימוק לכך שפנתה לבית משפט זה לראשונה רק ביום 3.3.2016 אינו נקי אף הוא מספקות, וזאת כאמור בפרט נוכח מהות ההליך אשר הגשתו מתבקשת.

6.מכל הטעמים המפורטים לעיל ועל יסוד החומר שבפניי, סבורני כי הכף נוטה אל עבר המסקנה כי אין מקום להיעתר לבקשה, ולפיכך הבקשה נדחית.