בש"א 405/18 פלוני נ. קצין תגמולים

לפניי בקשה להארכת מועד להגשת בקשת רשות ערעור על פסק דין של בית המשפט המחוזי בירושלים מיום 23.4.2017 (ו"ע 64373-01-17), בגדרו נדחה ערעור מטעם המבקש על פסק דין של ועדת ערעורים לפי חוק הנכים (תגמולים ושיקום), התשי"ט-1959. המשיב מתנגד לבקשה.

לטענת המבקש, האיחור נובע מטעות של בא כוחו. על פי הנטען, הטעות נגרמה כתוצאה מכך שבסוף פרוטוקול הדיון אשר התקיים בבית המשפט המחוזי ביום 23.4.2017 מופיעה החלטה בה צוין כי "פסק הדין יישלח לצדדים". פסק הדין הדוחה את ערעור המבקש ניתן בו ביום, והוא נרשם בהמשך הפרוטוקול. פסק הדין, כמו גם יתר חלקי הפרוטוקול, הומצאו לבא כוח המבקש באותו היום (23.4.2017) באמצעות מערכת "נט המשפט". בבקשת הארכה צוין כי "ב"כ המבקש אמנם קיבל את המסמכים הנ"ל, אולם סבר לאחר קריאת ההחלטה הנ"ל [ההחלטה לפיה פסק הדין יישלח לצדדים - ג'ל'], כי עליו להמתין לפסה"ד שיישלח לצדדים, בעתיד; ולא שם לב כי למעשה פסה"ד צורף בהמשך המסמך". ביום 8.1.2018, לאחר כשמונה חודשים וחצי, הגיש בא כוח המבקש בקשה למתן פסק דין. או אז נודע לו לראשונה, כך על פי הנטען, שפסק הדין ניתן עוד ביום 23.4.2017.

לאחר שבחנתי בקפידה את טענות הצדדים הגעתי לכלל מסקנה כי דינה של בקשת הארכה להידחות.

פסק הדין הומצא למבקש ביום 23.4.2017 כאמור, ואילו בקשת הארכה שלפניי הוגשה חודשים ארוכים לאחר מכן, ביום 14.1.2018. עסקינן אפוא באיחור ניכר וארוך. דומני כי לאחר תקופה כה ממושכת יש ליתן משקל ממשי לעיקרון הסופיות ולאינטרס הציבורי בדבר ניהול יעיל ותקין של המשאבים השיפוטיים, כמו גם לאינטרס ההסתמכות של המשיבה. לכך מצטרפת העובדה שלאחר עיון מדוקדק בפסקי הדין של ועדת הערעורים ושל בית המשפט המחוזי, נחה דעתי כי סיכוייה הלכאוריים של בקשת רשות הערעור - נמוכים (ולא למותר לציין כי המבקש לא התייחס כלל בבקשתו לסיכויי ההליך). גם בכך יש כדי להוות שיקול של ממש לעבר דחיית הבקשה.

ומה לגבי ההסבר אשר ניתן על ידי המבקש לאיחור? אין צורך לומר, כי עורך דין המקבל לידיו מסמכים אשר הומצאו לו ע ל ידי בית המשפט, מצופה לעיין בהם במלואם. לא מדובר אפוא באחד מאותם מקרים בהם הטעות אשר הובילה לאיחור בהגשת ההליך הייתה בלתי נמנעת באופן סביר, או שהייתה מחוץ לשליטתו של המבקש או בא כוחו. אכן, כאשר הסיבה לאיחור נעוצה בטעות של בא כוח המבקש, לא פעם הדבר מעורר אהדה ורצון ללכת לקראת בעל הדין אשר אינו אשם באופן ההתנהלות של בא כוחו. ואולם מובן כי אהדה זו אינה יכולה להצדיק מתן ארכה כל אימת שהאחריות לאיחור רובצת לפתחו של בא כוח המבקש, שכן אחרת יהיה בכך כדי להפר את האיזונים העדינים העומדים בבסיסם של דיני הארכת המועד (להרחבה ביחס לאיזונים אלה ראו, בר"מ 6094/13

מדהנה נ' המשרד לקליטת עלייה (10.12.2013)). במאמר מוסגר ובבחינת למעלה מן הצורך אציין כי ראוי היה שהמבקש יתמוך את בקשת הארכה - המבוססת כל כולה על טענות עובדתיות - בתצהיר שלו או של בא כוחו (אך אדגיש כי אילו היה בכך כדי לשנות, הייתי מאפשר למבקש להשלים בקשתו ולהגיש תצהיר כאמור).

ודוק: לא נעלם מעיניי כי בקשת רשות הערעור אותה מעוניין המבקש להגיש עוסקת בהפעלת סמכות של רשות לפי חוק סוציאלי. בקשות ארכה להגשת הליכים ערעוריים מעין אלה נבחנות באופן מקל יותר מבקשות ארכה להגשת הליכים ערעוריים אחרים (עניין

מדהנה

לעיל, פיסקה 11). ואולם, "...אין להבין מן האמור כי יש להיעתר כעניין שבשגרה לבקשות של פרט להארכת מועד להגשת הליך ערעורי על הפעלת סמכות הרשות לפי חוק סוציאלי. הכוונה היא שלמהות ההליך יוקנה משקל ראוי בגדר מכלול השיקולים הרלוונטיים שיש לאזן ביניהם ולהכריע בשאלה אם הוצג 'טעם מיוחד' המצדיק הארכת מועד" ( שם , שם ). נוכח משקלם המצטבר של השיקולים אשר פורטו לעיל, דומני כי חרף מהות ההליך הכף נוטה לעבר דחיית הבקשה.

התוצאה היא כי בקשת הארכה נדחית. בנסיבות העניין לא ייעשה צו להוצאות.