בש"א 4060/00 ולרי שמידט נ. מדינת ישראל

העורר עומד לדין בבית המשפט המחוזי בתל-אביב-יפו בגין עבירות של אינוס בנסיבות מחמירות, סרסרות לזנות בנסיבות מחמירות, מעשים מגונים בקטין בנסיבות אינוס, אי מניעת פשע, קשירת קשר לביצוע פשע, ביצוע עבירות מין בתוך המשפחה והתעללות בקטין. העבירות המיוחסות בוצעו כלפי בתו של העורר כשהיתה כבת אחת עשרה שנים.

על פי כתב האישום, המורכב מחמישה אישומים, מואשם העורר בכך שאיפשר לשכנו, אחד בשם יעקב לוי (להלן: לוי), בעת ביקורו של זה בדירת העורר, להושיב את בתו על ברכיו, באופן שאיבר מינו התחכך באיבר מינה של הילדה, עד אשר הגיע לוי לפורקן מיני. מעשה זה בוצע בנוכחות העורר ואמה של הילדה. בסופו של האירוע, הציע העורר ללוי לבעול את בתו בתמורה לתשלום בסך 50 ש"ח. כשבוע לאחר מכן, איפשר העורר ללוי לבעול את בתו בחדרה, חרף התנגדותה. לשלהי אירוע זה היתה מודעת אמה של הילדה, לאחר שנזעקה לחדר לשמע זעקות הכאב של בתה. בגין מעשיו של לוי גבה מידיו העורר, כמוסכם, תשלום בסך 50 ש"ח. כשבועיים ימים לאחר אירוע זה, איפשר העורר ללוי להושיב את בתו על ברכיו, ולחכך את איבר מינו באיבר מינה של הילדה. גם מעשים אלו בוצעו בנוכחות העורר ואם הילדה. לאחר ביצוע מעשה זה, הגיעו לוי והעורר להסכמה ביניהם, לפיה יורשה לוי בעתיד לבעול את הילדה, תמורת תשלום בסך 50 ש"ח. בביקור נוסף של לוי בדירת העורר, כשבוע לאחר מכן, החדיר לוי את אצבעותיו לאיבר מינה של הילדה. מיד לאחר מכן, בהוראת העורר, פנתה הילדה עם לוי לחדרה, שם הפשיטה האחרון והחדיר את איבר מינו לאיבר מינה, חרף התנגדותה. בתום המעשה, שילם לוי לעורר, כפי שסוכם ביניהם, סך של 50 ש"ח. באישום נוסף מואשם העורר בכך כי בעת שאם הילדה נעדרה מן הבית, ליטף את איבר מינה של בתו וגיפפה. כן הואשם כי בהזדמנות אחרת ביקש מבתו לאחוז באיבר מינו ותמורת המעשה הבטיח לשלם לה 10 ש"ח. הילדה צייתה לאביה, אם כי, לבקשת הילדה, הוא חדל ממעשיו. עוד מואשם העורר בכך שהוא, בצוותא עם אמה של הילדה, אילצו את בתם לבצע עבודות בית שונות ומרובות, תוך התעלמות מגילה הרך וחובות לימודיה, תוך הכאתה באכזריות כל אימת שסירבה.

מסכת המעשים המתוארת נחשפה רק לאחר שהילדה גוללה בפני מורתה בבית הספר את מעשי ההתעללות שבוצעו בה.

עם הגשת כתב האישום כנגד העורר, הוגשה, ביום 19.3.00, לבית המשפט המחוזי בתל-אביב-יפו בקשה לעצור את העורר עד לתום ההליכים המשפטיים כנגדו. באת כוח המדינה טענה כי יש בידה ראיות טובות להוכחת האישומים המיוחסים למשיב, לרבות הודעתו של לוי, עדות הילדה, כפי שנגבתה על ידי חוקרת הנוער, עדות אם הילדה והודאה חלקית של העורר עצמו. כן טענה באת כוח המדינה כי העבירות המיוחסות לעורר מקימות חזקה, על פי דין, כי הוא עלול לסכן את הציבור.

בית המשפט המחוזי (השופט צבי הרטל) החליט, ביום 24.5.00, להיעתר לבקשת המדינה למעצר העורר עד תום ההליכים כנגדו, בקובעו כי קיימת תשתית ראייתית מוצקה, שדי בה כדי לבסס את המיוחס לעורר בכתב האישום. מוסיף בית המשפט המחוזי וקובע כי מתקיימות שתי עילות מעצר בעניינו של העורר, לאמור:

"עילות המעצר במקרה דנן שתיים הן. האחת - נובעת מעצם התקיימות חזקת המסוכנות לדידו של המשיב, וזאת מכוח סעיף 21(א)(1)(ג)(5) [לחוק סדר הדין הפלילי (סמכויות אכיפה - מעצרים), התשנ"ו1996- (להלן: "החוק")], עקב היות העבירה - עבירת אלימות שמבוצעת בבן משפחה, כמשמעותה בחוק למניעת אלימות במשפחה, התשנ"א1991-, לחוק המעצרים. ומשכך מתקיימת עילה למעצרו מכוח סעיף 21(א)(1)(ב) לחוק זה".

בית המשפט המחוזי קובע כי די במעשיו של העורר, ובפרט עת בוצעו לשם בצע כסף, כדי לשלול כל אפשרות מצדו להפריך את חזקת המסוכנות שנתהוותה כלפיו וכי מעשיו מלמדים על מסוכנותו של העורר לבתו בפרט, ולציבור בכלל. מוסיף בית המשפט ואומר:

" העילה השניה , נעוצה בחשש הסביר לשיבוש הליכי משפט (עקב השפעה על עדים) המבוטאת בסעיף 21(א)(1)(א) לחוק זה. הדבר עולה מחקירתו של המשיב, שם דרש שיתאפשר לו לשוחח עם אם הילדה ולהעביר לידה כספים. יש לציין כי האם הנה עדת תביעה חשובה אשר תלויה נפשית וכלכלית במשיב ועושה דברו".

זאת ועוד, קובע בית משפט קמא כי העובדה שבידי העורר דרכון זר מגבירה את החשש כי יימלט אל מחוץ לישראל. לאור האמור, הורה בית המשפט המחוזי על מעצרו של העורר עד תום ההליכים המשפטיים כנגדו. בית המשפט דחה את חלופת המעצר שהוצעה על ידי בא כוחו של העורר שכן, לדעתו, לאור מעשיו של המשיב ונסיבותיהם, אין ליתן אמון בעורר כי יקיים תנאים מגבילים כלשהם.

על החלטה זו הגיש העורר ערר לבית משפט זה. טענתו העיקרית הינה כי לוי, עד התביעה המרכזי, מסר שתי הודעות סותרות, ורק בהודעתו המאוחרת סיפר על ידיעת העורר והסכמתו לביצוע המעשים המיוחסים ללוי.

טענתו השניה של בא כוח העורר הינה, כי בכל חומר הראיות אין מאומה שיתמוך בעדותו של לוי, לפיה היה העורר מודע למעשים המבוצעים כלפי בתו, ולפיכך אין ראיות לכאורה למעצרו עד תום ההליכים. לתמיכה בטיעוניו האמורים, הציג בא כוח העורר בהודעת הערר מובאות רבות מהודעתו הראשונה של לוי אשר יש בהן כדי להצביע על סתירות לכאורה, בין הודעה זו לבין הודעה נוספת שנגבתה מפיו ויש בה כדי להפליל את העורר.

בהחלטתי מיום 13.6.00, נתבקשה באת כוח המדינה להגיש לבית המשפט תגובה לנימוקי הערר לעניין התשתית הראייתית למעצרו של העורר עד תום ההליכים. בתגובתה זו, טוענת באת כוח המדינה כי המובאות שהוצגו בהודעת הערר הינן חלקיות בלבד, והן הוצאו מהקשרן. לטענתה, אין בשתי הודעותיו של לוי כל סתירה מהותית, אלא רק הוספת פרטים לגרסתו הראשונה, המציגים את חלקו של העורר בביצוע המעשים האמורים בכתב האישום.

כידוע, לצורך הכרעה בערר על החלטת מעצר, בדרך כלל אין בית המשפט נדרש לבחון את מהימנות העדים ואת משקל הטענה בדבר סתירות בעדותו של עד. השאלה בפני בית המשפט בערר כזה היא, אם יש ראיות לכאורה להוכחת האישום, בהתאם להחלטה בבש"פ 8087/95 זאדה נ' מדינת ישראל , פ"ד נ(2) 133. במקרה הנדון, בידי התביעה מצויות ראיות שונות, לרבות עדותו של לוי, הנאשם בעצמו בביצוע המעשים בילדה, עדותה של הילדה כפי שנגבתה על ידי חוקרת הנוער, עדות מורתה של הילדה בפניה חשפה את מעשיו של אביה (העורר) ושל לוי, עדותו של פרופ' היס, מנהל המכון הפתולוגי, באשר לממצאים פיזיים בגופה של הילדה, וכן עדותה של אם הילדה אשר לטענת המדינה הייתה נוכחת בעת ביצוע חלק מהעבירות המתוארות. עדויות אלו יוצרות תשתית של ראיות לכאורה, כנדרש על פי ההלכה, להוכחת האישומים כנגד העורר.

אשר לטענת בא כוחו של העורר לעניין סתירות העולות מהודעותיו של העד לוי, סבור אני כי ניתן לקבל את טענתה של באת כוח המדינה, לפיה הודעותיו של לוי אינן בהכרח סותרות זו את זו.

בא כוח העורר מלין גם על מהימנותה של עדות הילדה בפני חוקרת הנוער. ברם, כאמור, טענות הנוגעות למהימנותה של עדות, אין מקומן בבית משפט זה בערר על החלטת מעצר.

לסיכום, לדעתי יש ראיות לכאורה להוכחת האישומים נגד העורר, ויש גם עילת מעצר נגדו, המתבססת על חזקת המסוכנות שלו. ראו בש"פ 2673/99 פלוני נ' מדינת ישראל (לא פורסם).

האם ראוי, בנסיבות המקרה, להסתפק בחלופת מעצר? בא כוח העורר מבקש מבית המשפט להורות על חלופת מעצר בביתה של בת אחותו של העורר. אמנם, בתו של העורר הורחקה מעיר מגוריו של העורר, וספק אם בשחרורו לחלופת מעצר יוכל להשפיע על עדותה. אולם המדינה מתנגדת לחלופה המוצעת בשל חשש שהעורר ינסה להשפיע על עדותה של אשתו, אם הקרבן, התלויה כלכלית ונפשית בעורר. זאת ועוד. ב תסקיר המעצר דוחה שירות המבחן כל אפשרות של חלופת מעצר שכן לדעתו, אין בחלופה כדי לשלול את מסוכנותו של העורר כלפי ילדים אחרים.

בנסיבות אלו, אין אני מוצא לנכון להתערב בהחלטת בית המשפט המחוזי לעצור את העורר עד לתום ההליכים כנגדו.

מוצא בזה צו האוסר פרסום פרטים שיש בהם כדי לזהות את קרבן העבירות המיוחסות לעורר.

הערר נדחה.