בש"א 4104/10 החברה הארץ ישראלית לישוב עולים בע"מ נ. גלעד קובו

לפניי בקשה להארכת מועד להגשת ערעור. הטעם העיקרי המונח בבסיס הבקשה הינו קיומו של ערעור אחר התלוי ועומד בפני בית-משפט זה בגין אותו פסק-דין מחוזי. בטרם אכריע בטענות הצדדים, אעמוד בקצרה על עיקרי העובדות הצריכות לעניין.

1.

בין המבקשים למשיבים 1-2 נחתם חוזה מכר מקרקעין, לפיו היו אמורים המבקשים (להלן גם: המוכרים ) להעביר את רישום הזכויות בקרקע למשיבים 1-2 (להלן: הקונים ). משלא בוצעה העברת רישום הזכויות, הגישו הקונים תביעה לבית-המשפט המחוזי מרכז (כב' השופט א' יעקב) לשם אכיפת חוזה המכר וחיוב המוכרים בהעברת רישום הזכויות בקרקע, תוך תשלום פיצוי מוסכם בגין הפרת החוזה. המוכרים שלחו מצידם הודעת צד ג' למשיבה 3 – הוועדה המקומית לתכנון ולבניה "שורקות" (להלן: הוועדה המקומית ), וכן למשיב 4, בטענה כי הצדדים השלישיים חייבים לשפותם בגין כל סכום בו יחויבו.

בפני בית-המשפט המחוזי הגיעו הצדדים להסכמה לפיה יינתן פסק-דין חלקי המקבל את התביעה להורות על רישום זכויות הקונים; וכי עניין הפיצוי יוכרע על דרך של פשרה לפי סעיף 79א לחוק בתי המשפט [נוסח משולב], התשמ"ד-1984, ללא צורך בהנמקה. בפסק-דינו חייב בית-המשפט המחוזי את המוכרים, ביחד ולחוד, לשלם לקונים פיצוי בסך 18,000 $. באשר להודעת צד ג', קבע בית-המשפט המחוזי כי הוועדה המקומית "הינה הגורם הישיר והבלעדי לחוסר יכולתם של הנתבעים [המוכרים] לבצע את העברת הבעלות על-שם התובעים [הקונים]. שומות היטל ההשבחה הבלתי סבירות אותן הוציאה הוועדה ועליהן התעקשה, מנעו מן הנתבעים [המוכרים] לרשום את הזכויות כפי שהתחייבו". בהתבסס על קביעות אלה, קיבל בית המשפט המחוזי את ההודעה לצד ג' וחייב את הוועדה המקומית להשיב למוכרים את הפיצוי בסך 18,000 $ אותו חויבו לשלם לקונים.

2.

פסק-הדין המחוזי ניתן ביום 4.3.2010 בהעדר הצדדים. ביום 29.4.2010 הגישה הוועדה המקומית ערעור על פסק-הדין האמור (ע"א 3283/10). בערעורה טענה הוועדה המקומית, בין היתר, כי העילה שעניינה אי סבירות שומות היטל ההשבחה נמחקה מהודעת צד ג' בהתאם להחלטה קודמת של בית-המשפט המחוזי. לפיכך נטען כי בית-המשפט קמא שגה משביסס את הנמקת פסק-דינו על עילה זו, וכי קמה הצדקה להתערב בפסק-הדין המחוזי על-אף שניתן בהתאם לסעיף 79א.

3.

הבקשה שלפניי להארכת מועד להגשת ערעור הוגשה על-ידי המוכרים. בבקשתם טוענים המוכרים כי מלכתחילה חלקו הן על עצם חיובם בתשלום פיצוי לקונים והן על שיעור הפיצוי, אולם השלימו עם פסק-הדין המחוזי משידעו כי הוועדה המקומית חויבה לשפותם בגין סכום זה. לפי הטענה, משגילו המוכרים כי הוועדה המקומית ערערה על חיובה להשיב לידיהם את סכום הפיצוי, הרי הם מבקשים אורכה כדי להגיש ערעור מטעמם על חיובם בפיצוי הקונים. הקונים התנגדו לבקשת האורכה, והוסיפו כי אם תינתן האורכה המבוקשת, בכוונתם יהיה להגיש ערעור שכנגד. הוועדה המקומית הותירה את הבקשה לשיקול-דעת בית-המשפט.

4.

ייאמר מיד כי בנסיבות המקרה מתקיימים טעמים בעלי משקל המושכים לכיוונים מנוגדים. מחד גיסא, אף אם אניח לטובת המוכרים-המבקשים כי פסק-דינו של בית-המשפט המחוזי הומצא לידיהם בדואר ביום 15.3.2010 כנטען על-ידם, הרי המועד האחרון לפי דין להגשת הערעור בהתחשב בפגרת הפסח היה 9.5.2010 . הבקשה שלפניי הוגשה ביום 27.5.2010 . מדובר באיחור משמעותי של כשבועיים וחצי בהגשת ההליך. מהחומר שבתיק עולה כי לכל המאוחר ביום 4.5.2010 כבר ידעו באי-כוחם החדשים של המוכרים-המבקשים כי הוועדה המקומית הגישה ערעור על פסק-הדין המחוזי. אף-על-פי-כן, הם נמנעו מלהגיש בקשת להארכת מועד להגשת ערעור בתוך התקופה הקבועה לכך בדין, והשתהו בהגשת הבקשה שלפניי. לשיהוי זה לא ניתן הסבר משכנע. ההסבר בדבר חילופי עורכי-דין בתיק, עיכוב בהעברת החומר מבאי-כוחם לשעבר של המוכרים-המבקשים, וכן דבר היוודע על הפקדת העירבון בערעורה של הוועדה המקומית רק ביום 20.5.2010 – בכל אלה אין די כדי להסביר מדוע לא הוגשה בקשה להארכת מועד בתוך המועד הקבוע בדין, ומדוע הוגשה הבקשה שלפניי באיחור ניכר. לכך יש להוסיף כי הערעור לגביו מתבקשת האורכה מופנה כנגד פסק-דין מחוזי שניתן בהסכמת הצדדים לפי סעיף 79א. על דרך הכלל, בית-משפט זה אינו נוטה להתערב בפסקי-דין מן הסוג האמור אלא במקרים חריגים ביותר. טעמים אלה מצדדים לכאורה בדחיית הבקשה.

מאידך גיסא, פסיקתו של בית-משפט זה כבר קבעה בעבר כי בנסיבות מתאימות, קיומו של הליך "תלוי ועומד" באותו עניין יכול לשמש "טעם מיוחד" להארכת מועד (ראו והשוו: בש"א 1160/10 ברנשטיין נ' סלקום ישראל בע"מ (לא פורסם, 16.3.2010); בש"א 9159/04 חקשורי נ' בובליל (לא פורסם, 20.10.2004)). במקרה דנן, תלוי ועומד בפני בית-משפט זה ערעור מטעם הוועדה המקומית כנגד פסק-הדין המחוזי נשוא הבקשה שלפניי (ע"א 3283/10). אמת, ערעורה של הוועדה המקומית מתייחס לסוגית חיוּבה בשיפוי המוכרים-המבקשים בגין סכום הפיצוי בו חויבו. לעומת זאת, הערעור אותו מעוניינים המוכרים-המבקשים להגיש מופנה כנגד חיובם בפיצוי הקונים. אין מדובר, אפוא, בערעורים שהסוגיה הנדונה במסגרתם זהה. אף-על-פי-כן, אני סבורה כי ערעורה של הוועדה המקומית מהווה הליך תלוי ועומד "באותו עניין", בהתחשב בשני טעמים מצטברים: ראשית , המדובר בשני הליכים בפני בית-משפט זה, הנסובים על אותה פרשה ומופנים כנגד אותו פסק-דין מחוזי. שנית , ובכך העיקר בעיניי - במסגרת ההליך המקדמי שלפניי לא אוכל לשלול את האפשרות כי פסיקת בית-המשפט המחוזי התבססה על הזיקה שבין שני חלקי ההכרעה – חיוב המוכרים בפיצוי הקונים מזה, ושיפוי המוכרים על-ידי הוועדה המקומית מזה – באופן המצדד במתן הזדמנות למוכרים-המבקשים להביא טענותיהם הערעוריות בפני הרכב השופטים אשר ידון בערעורה של הוועדה המקומית. כל זאת, בלא להביע עמדה כלשהיא בדבר צדקת טענותיהם של מי מהצדדים. לכך יש להוסיף כי ערעורה של הוועדה המקומית מצוי בשלב דיוני מקדמי – בטרם הוגשו סיכומי הצדדים; וכי הקונים המתנגדים לבקשה שלפניי לא הצביעו על הסתמכות ממשית על אי הגשת הערעור במועד.

5.

דומה בעיניי כי בנסיבות העניין האיזון הראוי בין מכלול השיקולים האמורים הוא לאפשר למבקשים אורכה קצרה להגשת ערעור מטעמם, תוך שקבלת הערעור לרישום תותנה בתשלום הוצאות מתאימות לטובת הקונים בשל השיהוי בהגשת ההליך. אשר על כן, אני מחליטה כדלקמן:

א.

המבקשים רשאים להגיש תוך 7 ימים מעת המצאת החלטה זו הודעת ערעור מטעמם. המבקשים יציינו בפתח הודעת הערעור את דבר מתן האורכה ויצרפו החלטתי זו לכתב הערעור. עם הגשת הודעת הערעור תשולם האגרה ויופקד עירבון בסך 30,000 ש"ח.

ב.

המוכרים-המבקשים ישלמו לקונים (המשיבים 1-2) – שכר-טירחת עורכי-דין בסך 3,000 ש"ח בגין ההליך שלפניי. יובהר כי אישור על ביצוע התשלום מהווה תנאי לקבלת הערעור לרישום.

ג.

לאחר פתיחת ההליך כאמור בסעיפים 1-2 לעיל, ובתום תקופת 30 הימים הקבועה בדין להגשת ערעור שכנגד, תעביר המזכירות את התיק שייפתח ליומן בית-המשפט, על-מנת שע"א 3283/10 והערעור נשוא הבקשה שלפניי ייקבעו לשמיעה יחדיו. היומן יידאג להוצאת צו סיכומים מאוחד בשני הערעורים.

ד.

המזכירות תתייק החלטתי זו בתיקי השופטים שיישבו בדין.