בש"א 4161/11 דר' יוסף דלין נ. מדינת ישראל [מע''צ]

לפניי בקשה להארכת מועד להגשת בקשה לדיון נוסף על פסק-דינו של בית-משפט זה מיום 17.5.2011. בפסק-הדין נדחה ערעור שהגיש המבקש על פסק-דינו של בית-המשפט המחוזי, לפיו נדחתה מרבית תביעתו של המבקש לעניין תשלום שכר בגין עבודות שלפי הטענה ביצע עבור המשיבה.

בהתאם לתקנה 4 לתקנות סדר הדין בדיון נוסף, התשמ"ד-1984 (להלן: תקנות דיון נוסף ), מניין 15 הימים להגשת עתירה לדיון נוסף נספר מיום מתן פסק-הדין ולא מיום המצאתו. זאת נוכח אופיו הייחודי של הליך הבקשה לדיון נוסף החורג מעקרון סופיות הדיון ופותח פתח לדון פעם נוספת בפסק-דין של בית-המשפט העליון שניתן בהרכב של שלושה שופטים. בהתאם לכך, המועד האחרון להגשת עתירה לדיון נוסף בעניינו של המבקש היה ביום 1.6.2011 . הבקשה להארכת מועד שבכותרת הוגשה ביום 31.5.2011 . בבקשה נטען כי פסק-הדין הומצא לידיו של המבקש ביום 19.5.2011, וכי מתבקשת אורכה להגשתה של עתירה לדיון נוסף עד יום 5.6.2011. המשיבה התנגדה לבקשה מהטעם שסיכויי ההליך נמוכים.

בהחלטתי מיום 28.6.2011 קבעתי כי המשיבה צודקת בטענתה לפיה סיכוייה של בקשה לדיון נוסף, ככל שתוגש, אינם נחזים להיות טובים באשר על-פני הדברים, בפסק-דינו של בית-משפט זה לא נפסקה הלכה שיש בה משום סתירה להלכה קודמת או חשיבות, קשיות או חידוש המצדיקים דיון נוסף בהרכב מורחב של שופטים (ראו: סעיף 30 לחוק בתי המשפט [נוסח משולב], התשמ"ד-1984). עוד נקבע בהחלטתי הנ"ל כי ככל שהמבקש עומד על בקשתו להארכת מועד, יתמוך אותה בתצהיר כנדרש לפי דין, ויבהיר במסגרתו מהו הטעם המיוחד המצדיק את האיחור בהגשת ההליך. יוער כי מהודעת המבקש מיום 10.7.2011 ומכך שהמבקש התייחס במסגרתה להמצאת החומר לפרקליטות, עולה לכאורה כי ההחלטה האמורה הגיעה לידי המבקש. אף-על-פי-כן, לא הגיש המבקש תצהיר ולא הציג פירוט בדבר הסיבות לאיחור. בהחלטה נוספת מיום 11.7.2011 איפשרתי למבקש לפנים משורת הדין להסיר מחדלו (קיים אישור מסירה בפקס של ההחלטה האמורה). המבקש הגיש "בקשה לקביעת מועד להגשת בקשה לדיון נוסף", אולם תצהיר וסיבות לאיחור בהגשת ההליך – אין.

בהתאם לתקנה 4 לתקנות דיון נוסף, תנאי לקבלת אורכה להגשת עתירה לדיון נוסף הוא הצגת "טעם מיוחד" לעיכוב בהגשת ההליך. העובדה כי בקשה להארכת מועד הוגשה בתוך המועד הקבוע לכך בדין, מהווה שיקול שבית-משפט יראה להתחשב בו, אולם אין מדובר בקבלת אורכה אוטומטית ויש לבחון קיומם של טעמים נוספים המצדיקים היעתרות לבקשה (ראו: בש"א 6898/10 עתיר נ' לאומי קארד אשראים בע"מ (לא פורסם, 6.10.2010) והאסמכתאות המובאות שם). בנסיבות העניין שלפניי, על-אף ההזדמנויות שניתנו למבקש, בחר הלה שלא להגיש תצהיר ולא לפרט מהו הטעם לאיחור בהגשת העתירה לדיון נוסף. טעם כאמור נדרש שכן גם עיכוב מבוקש של מספר ימים בהגשת הליך מעבר למועד הקבוע בדין, מהווה איחור המצריך "טעם מיוחד" לשם מתן אורכה בעניינו. נראה כי המבקש ראה לעשות דין לעצמו, והחליט כי מאחר שבקשת האורכה הוגשה בטרם חלף המועד להגשת ההליך, כי אז חובה להיעתר לבקשתו. דא עקא, בהתאם לדין החל על העניין, השיקול האמור אינו בלעדי ויש לבחון את יתר נסיבות העניין.

בהתחשב בכך שהמבקש בחר שלא לפעול לפי החלטותיי ולא הגיש תצהיר לתמיכה בבקשתו, על-אף שנקבע כי עליו לעשות כן ועל-אף שניתנה לו הזדמנות נוספת להסיר את מחדלו; בשים לב לכך שהמבקש נמנע מהצגת טעם ממשי – לא כל שכן "טעם מיוחד" – לעיכוב בהגשת ההליך; ובהתחשב בסיכוייה הלכאוריים הנמוכים של עתירה לדיון נוסף כפי שצוין לעיל; באתי למסקנה כי דין הבקשה להארכת מועד להידחות, וכך אני מחליטה.

לפנים משורת הדין, אין צו להוצאות.