בש"א 4283/97 אבו גאבר עומר נ. מדינת ישראל

1.בבית משפט השלום בכפר-סבא הורשעו המבקשים בביצוע מעשי עבירה על חוק מס ערך מוסף, התשל"ו1976-. דינו של המבקש הראשון נגזר לשלש שנות מאסר, מתוכן שנה אחת לריצוי בפועל והיתרה על תנאי ודינה של המבקשת השניה (שהיא חברה) נגזר לקנס בסך 1,000 ש"ח, בהיותה חברה בלתי פעילה. לאחר ההרשעה עתרו המבקשים לביטול הכרעת הדין אך בקשתם נדחתה ואז נגזר דינם.

טענתם של המבקשים לפני בית המשפט המחוזי היתה שיש לבטל את הרשעתם הואיל שהודאתם נרשמה מפי סניגורם, ללא נוכחותם ולא הודע להם על זכותם לבקש ביטול ההרשעה. בית המשפט המחוזי דחה את הערעור ברוב דעות (השופטים גרוס ורובינשטיין) כנגד דעתו החולקת של אחד השופטים (השופט בן-שלמה), מכאן בקשת הרשות לערער שלפני.

2.האישומים שבגדרם הורשעו המבקשים הוגשו נגדם כבר בשנת 1993, וכללו מעשי עבירה מרובים הגשת דוחו"ת תקופתיים הכוללים ידיעות לא נכונות, ללא הסבר סביר ומתוך כוונה להתחמק מתשלום מס, ניהול מסמכים שהושמדו על-ידי המבקש הראשון, מסירת ידיעות שאינן נכונות, השמדת פנקסי חשבונות, הוצאת חשבוניות מס לעוסקים שונים ללא תשלום המס הכלול בהן והגשת דיווח כוזב כי לא בוצעו עסקות כלשהן בתקופות שעליהן משתרעים כתבי האישום. עד לגזירת דינם של המבקשים נתקיימו בתיק עשר ישיבות.

(א) ביום 26.9.93 עתר פרקליטם של המבקשים דאז, עורך-דין ראבי לדחות את הדיון כדי ללמוד את התיקים. בית המשפט נעתר לכך;

(ב) בישיבת 7.12.93 הודיע המבקש מס' 1 כי עורך-דין ראבי כבר אינו מייצגו ובית המשפט נעתר שוב לדחיית הדיון;

(ג) ביום 11.1.94 לא התייצב המבקש מס' 1 לדיון ולאחר שבתעודה הרפואית שהוגשה לא היה כדי להסביר את היעדרותו נדחה הדיון והוצא נגדו צו הבאה;

(ד) בישיבה הבאה, הרביעית הופיע עורך-דין אורן ז"ל מטעם המבקשים ועתר לדחייה נוספת של חודשיים "על מנת לעבור על כל החומר ולהגיע להסדר";

(ה) ביום 31.5.94 שוב עתר הסניגור לדחייה הואיל "ובכדי להסיר את המחדלים, יש צורך בעבודה אינטנסיבית של רואה חשבון";

(ו) בישיבה הבאה, שנתקיימה ביום 14.2.95 נתבקשה דחייה נוספת בישיבה בה נכח המבקש הראשון וסניגורו. טעמה של הבקשה: "הנאשמים מתכוונים להודות בעובדות". גם הפעם נעתר בית המשפט לבקשה;

(ז) בישיבה הבאה התייצב הסניגור, אך לא המבקש מס' 1 בשל מעצרו בלשכת ההוצאה לפועל. לפי בקשת הסניגור ובהסכמת המדינה נמחק סעיף 9 מכתב האישום והסניגור הודיע כי כתב האישום הוקרא והוסבר למבקש הראשון וזה מודה בו. לאור הצהרה זו הורשע המבקש מס' 1 בעבירות שיוחסו לו;

(ח) ביום 11.4.95 נתקיים שלב הטיעונים לעונש, בו נכחו עורך-דין אורן ז"ל והמבקש מס' 1. שוב נתבקשה דחיית הדיון הואיל - כדברי הסניגור - "לדעתנו יש להקטין את הסכום. יש להכיר בהוצאות." אותה שעה לא הועלתה כל טענה לפני בית המשפט כי ברצונם של המבקשים לחזור בהם מן ההודייה;

(ט) ישיבה נוספת של בית המשפט נתקיימה ביום 6.6.95 בנוכחות המבקש מס' 1 ועורך-דין אורן ז"ל והדיון נדחה בהסכמה ליום 5.9.95, קרוב לשנתיים מתחילת הדיונים.

ביום 4.9.95 נרצח עורך-דין אורן ז"ל והדיון נדחה ליום 14.11.95.

(י) הדיון התחדש רק ביום 9.7.96 כשהמבקשים מיוצגים על-ידי פרקליטם הנוכחי עורך-דין טיבי תואפיק. לפי בקשתו נדחה הדיון ליום 18.9.96. במועד זה הודיע הסניגור כי נתברר לו כי הכרעת הדין ניתנה בהעדרו של המבקש. בקשתו לבטל את הכרעת הדין ולאפשר למבקש מס' 1 לחזור בו מן ההודייה נדחתה.

3.אין חולקים על כך שבנסיבות רגילות יש לקרוא את כתב האישום בנוכחות הנאשם וסניגור: סעיף 143 לחוק סדר הדין הפלילי, התשמ"ד1984-; עם זאת, בנסיבות שבהן התנהל דיון בתיק שלא בפני הנאשם אך בנוכחות סניגורו, והעבירה היא מסוג עוון, רשאי בית המשפט לצוות על ביטול הכרעת הדין, כל עוד לא נגזר דינו של הנאשם, אם לא ניתן לו לנהל כראוי את הגנתו או אם ראה שהדבר דרוש כדי למנוע עיוות דין: סעיף 130 ו' לחוק הנ"ל; וכשהתייצב הנאשם למשפט יסביר לו בית המשפט את זכותו האמורה.

במקרה דנן אמנם הוקרא כתב האישום שלא בנוכחות המבקש מס' 1, אך הסניגור הודיע שתוכנו הוסבר למרשהו, לא זו-אם זאת: המבקש מס' 1 כבר ידע לפני הישיבה האמורה, ומהישיבות שבהן נכח, כי בדעת סניגורו להודות בעובדות. המבקש מס' 1 גם נכח ללא מחאה בישיבות בית המשפט שלאחר הכרעת הדין שבהן נדחה הטיעון לעונש מפעם לפעם, בשל נסיונותיו החוזרים והנשנים של הסניגור להגיע להסדרים עם המשיב. בנסיבות אלה סברו בית משפט השלום ודעת הרוב בבית המשפט המחוזי כי לא נגרם למבקש עיוות דין בשל הפגם שנפל בהליכים.

קראתי את טענות המבקש ולא מצאתי שהן מצדיקות מתן רשות לערער בגלגול שלישי. הוא הדין בטענותיו לגבי חומרת העונש.

הבקשה נדחית. המבקש יתייצב במזכירות בית המשפט המחוזי בתל-אביב-יפו ביום 17.8.97 עד שעה 10:00 בבוקר, לצורך ריצוי עונשו.