בש"א 4356/01 דוד רתם - יורשו של המנוח אריה רתם ז"ל נ. מדינת ישראל - מינהל

זוהי בקשה המתייחסת לתיק משנת 1988, אשר בשנת 1994 הוגש בו הסכם פשרה שקיבל תוקף של פסק דין.

בפני בקשה לביטול פסק דין בפשרה ולמתן תוקף של פסק דין להסכם חדש. הבקשה מנומקת בכך שבין הצדדים התגלעה מחלוקת באשר לפרשנותו ויישומו של הסכם הפשרה. אחד הצדדים להסכם הפשרה נפטר, ומנהל עזבונו ולאחר מכן יורשו הגיעו להסכם פשרה חדש עם המשיבה. ההסכם החדש מבטל את ההסכם הקודם, ולפיכך מבקשים הצדדים לבטל את ההסכם הקודם וליתן להסכם הפשרה החדש שבא במקומו תוקף של פסק דין.

פסק דין שבהסכמה הוא פסק דין לכל דבר, אלא שנוסף על היותו פסק דין, הוא מתאפיין גם בפן ההסכמי העומד בבסיסו. אשר לאופן ההשגה של פסק דין בהסכמה, הובהר כי:

"בשתי דרכים יכול בעל דין להשיג על פסק דין שבהסכמה: האחת היא ערעור, והשניה היא תביעה לביטול פסק הדין. ואולם אין זו ברירה שניתנה לבעל דין, אלא הדבר תלוי בעילה בה רצה בעל הדין להשיג על פסק הדין ולבטלו. פסק דין שבהסכמה אשר הוא יציר כפיו של הסכם בין בעלי הדין - מורכב משני חלקים: מהסכם שבין הצדדים, ומהגושפנקא של השופט אשר זה הטביע עליו. השאלה היא: על שום מה רצה בעל הדין להשיג על פסק הדין? גילה פגם בהליך השיפוט, תרופתו היא לערער....

אך אם ההליך השיפוטי היה תקין, אלא שהחלק ההסכמי נפגם, במקרה כזה אין בעל הדין יכול להלין על השופט, ואין בית המשפט לערעורים יכול לסייע בידו. תרופתו היא להגיש תביעה לביטול ההסכם מחמת הפגם שבו; יבוטל ההסכם, יתבטל גם פסק הדין... ואף מי שלא היה בעל דין, אך פסק הדין פוגע בו, יכול להגיש תביעה לביטול פסק הדין, על פי העילה שההסכם היה פגום..." (זוסמן, סדרי הדין האזרחי, מהדורה שביעית 1995, עמ' 786, 787).

במקרה זה לא ננקטה אף אחת מהדרכים האמורות, והמבקשים בחרו להגיש בקשה לביטול פסק הדין הקיים ומתן פסק דין חדש.

אף אם ניתן להקל במידת מה בעניינים פרוצדורליים כאשר מדובר בבקשה המוסכמת על דעת שני הצדדים, הרי אין מקום לכך במקרה זה: כאמור, מדובר בתיק שנפתח בשנת 1988 ופסק הדין ניתן בשנת 1994. פסק דין, גם כזה הניתן בהסכמה, אינו עניין של מה בכך. יש בו הכרזה או קביעה בדבר מצב זכויות, המשפיעה ישירות על הצדדים לדיון, ועשויה להשפיע גם על צדדים שלישיים וכלפי כולי עלמא. צד ג' המודע לקיומו של פסק דין חלוט רשאי להניח כי הוא יוסיף ויעמוד בתוקפו, ולא יבוטל במחי יד, במיוחד תקופה כה ארוכה לאחר שניתן.

זאת ועוד: הבקשה שבפני מעוררת גם קשיים טכניים לא מועטים. התיק בו מדובר אינו מצוי עוד בבית המשפט, ואף לא נקלט במערכת המיחשוב של בית המשפט (שלא היתה קיימת בעת מתן פסק הדין בתיק). כך, לא ניתן לדעת מי היו הצדדים באותו תיק (האם מדובר בצדדים לבקשה המוסכמת בלבד, או שמא בבעלי דין נוספים); מה היה נושא הדיון; אלו החלטות ניתנו בו, וכיוצא באלה. אמנם קשיים אלה ניתנים לפתרונות שונים. אולם כאשר ההליך שננקט אינו ההליך הראוי מלכתחילה, ונראה כי מטרתו היתה לחסוך מבעלי הדין את הטירחה הרבה יותר שבהגשת תובענה חדשה לבית המשפט המוסמך, איני רואה הצדקה לכך שאותה טירחה תונח לפיתחו של בית המשפט, והוא שיידרש לשאת בטירחה הקשורה באיתור או שיחזור של תיק ישן, למען נוחותם של הצדדים.

נוכח האמור החלטתי לדחות את הבקשה. מובן, עם זאת, כי אין בכך כדי למנוע מן הצדדים לנקוט בהליכים הראויים לאישור ההסכם החדש.