בש"א 4384/12 מפלגת הירוקים - למען ישראל ירוקה - לאיכות הסביבה ו נ. ירון נ

בהמשך להחלטתי מיום 4.6.2012, שבה דחיתי את השגתה של המבקשת על החלטת המזכירות וקבעתי כי לא עומדת למבקשת זכות ערעור, הוגשה תגובתו של המשיב לבקשה החלופית להארכת מועד להגשת בקשת רשות ערעור. על יסוד הבקשה והתגובה כתבתי החלטה, אך לפני החתימה הוגשה בקשה מטעם המבקשת להתיר לה להגיש תשובה לגובה. עיינתי בבקשה, אולם לאור המסקנה שאליה הגעתי ונימוקיה, דומה כי אין צורך בהגשת תשובה לתגובה.

כפי שטוען המשיב, הבקשה החלופית של המבקשת אינה מפורטת. עם זאת, ברור מן ההשגה כי המבקשת נשענת על טענה בדבר טעות בדין. כלומר, המבקשת פעלה על-יסוד ההנחה שקיימת זכות ערעור על פסק-הדין של כבוד רשמת בית המשפט המחוזי, ולכן הוגש ההליך כפי שהוגש (במועד הקבוע בדין להגשת ערעור בזכות).

כאן המקום להבהיר – ולא בפעם הראשונה – כי הדרך שראוי לנהוג בה, במקרים של ספק לגבי הסיווג הנכון, היא להגיש בקשת רשות ערעור במועד הקבוע בדין לכך (קרי תוך 30 ימים), ולבקש כי בית המשפט יפעיל את תקנה 410 או 410א לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד-1984 (ראו למשל ע"א 5260/11 בן עזר נ' א.בן עזר ובניו בע"מ (לא פורסם, 2.10.2011)). יודגש: לפי תקנה 410א הנ"ל ניתן להמיר בקשת רשות ערעור (שהוגשה בטעות) לערעור בזכות, אך אין הוראה הקובעת את ההיפך (לאמור: אין אפשרות לדון בערעור בזכות כאילו היה בקשת רשות ערעור). הבחירה של בעל-דין להגיש ערעור בזכות, חרף קיומו של ספק ממשי לגבי קיומה של הזכות, מובילה לעיתים קרובות – כמו בענייננו – לריבוי הליכים מקדמיים, להוצאות מיותרות לצד שכנגד, ולעיכוב לא מבוטל בעצם האפשרות להידרש להליך לגופו.

בפרט יש קושי בניסיון של בעלי-דין – ניסיון שנצפה לא אחת – להגיש הליך של ערעור בזכות הגם שמדובר ב"גלגול שלישי", תוך הישענות על הטענה שההליך שהתקיים בבית המשפט המחוזי לא היה "באמת" הליך-של-ערעור (משום שהערעור לא נדון לגופו אלא נדחה בנימוק מקדמי; משום שהערעור נדחה על-יסוד תקנה 460(ב) לתקנות סדר הדין האזרחי; משום שבית המשפט המחוזי כלל בפסיקתו נימוקים שלא הופיעו בהחלטת בית משפט השלום; וכדומה). ניסיון זה "לאיין" את קיומו של הליך ערעורי בבית המשפט המחוזי או להפוך את בית משפט זה לערכאת ערעור ראשונה הגם שמדובר ב"גלגול שלישי", נדחה פעמים רבות, ואין להתייחס ב"קלות ראש" להתנהלות דיונית זו ולאפשר מניה וביה ארכה בדיעבד.

עם זאת, מצאתי לנכון, במקרה הספציפי שלפניי, להיעתר לבקשה בכפוף לתשלום הוצאות . כאן המקום להדגיש כי לפי פסיקת בית משפט זה, טעות בדין עשויה במקרים מסוימים להצדיק מתן ארכה, וכל מקרה נבחן לפי נסיבותיו. במקרה שלפניי, יש להבהיר בראש ובראשונה כי טענתו של המשיב כי ההליך הוגש לאחר המועד הקצוב בדין להגשת ערעור בזכות – אינה נכונה. מניין 45 ימים ממועד המצאת פסק-הדין של בית המשפט המחוזי מסתיים בתאריך 1.6.2012, ומכיוון שמדובר ביום שישי, המועד האחרון להגשת ההליך הוא יום ראשון, 3.6.2012. בתאריך זה אכן הוגש הערעור, וכן ההשגה והבקשה החלופית להארכת מועד. מעבר לכך אציין – בלי להביע כל עמדה לגבי סיכויי ההליך לגופו – כי מכיוון שבבית משפט השלום נדחתה בקשתה של המבקשת למתן רשות להתגונן (במסגרת תביעה בסדר דין מקוצר), ובבית המשפט המחוזי נדחה הערעור מחמת אי-הפקדת עירבון, סבורני כי יש לשחרר למבקשת חבל מסוים להיכנס בשעריו של בית משפט זה, ולנקוט זהירות טרם חסימתה על-הסף; עם זאת, כאמור, יש להתנות את פתיחת השער בתשלום הוצאות למשיב.

סוף דבר: המבקשת תהא רשאי להגיש הליך של בקשת רשות ערעור תוך 5 ימים ממועד המצאת החלטתי זו, ובלבד שתוך אותו מועד תשלם למשיב שכר טרחת עורך-דין בסך של 3,500 ₪, ותגיש אישור לבית המשפט על ביצוע התשלום. ככל שאכן יוגש ההליך במועד שנקבע, תציין המבקשת בפתחו את דבר הארכה, ותצרף עותק של החלטתי-זו כנספח.