פרטי ההליך
בבית המשפט העליון
בש"א
4430/11
בפני:
כבוד השופט ס' ג'ובראן
המערערים:
1. סמיר עבד אלקאדר
2. איהאב עבד אלקאדר
נ ג ד
המשיבים:
1.
NIKE INTERNATIONAL LTD
2. נייק ישראל בע"מ
ערעור על החלטתה של כבוד הרשמת של
בית המשפט העליון ד' כהן-לקח מיום 24.5.11 בע"א 1271/11
בשם המערערים:
עו"ד אבו טועמה עפיף
פסק-דין
לפניי ערעור על החלטת כב' הרשמת ד' כהן-לקח ( ע"א 1271/11 – ה') מיום 24.5.2011 בו נדחתה בקשת המערערים להארכת מועד להגשת ערעור על פסק הדין של בית המשפט המחוזי בחיפה (ת.א 703/08, כבוד השופט ע' זרקין ) מיום 11.10.2010.
בבית המשפט המחוזי התקבלה תביעתן של המשיבות בתיק ת.א 703/08, כנגד המערערים. הערעור שהגישו המערערים ביום 15.2.2011 לבית משפט זה התקבל לרישום ובקשה לעיכוב ביצוע פסק הדין נדחתה בהחלטת כב' השופט י' עמית מיום 15.3.2011. בעקבות תגובת המשיבה לבקשה לעיכוב ביצוע, הגישו המערערים בקשה להארכת מועד ובקשה זו נדחתה על ידי הרשמת (להלן: החלטת הרשמת ).
על פי החלטת הרשמת, בתגובתן לבקשה לעיכוב ביצוע, הציגו המשיבות שני אישורי מסירה חתומים מדואר ישראל המעידים לכאורה כי פסק דינו של בית המשפט המחוזי נשלח לתא הדואר של בא-כוח המערערים והגיע ליעדו ביום1.11.2010 וביום 26.11.2010 בצירוף חתימת המקבל בכתב יד (להלן: אישורי המסירה ). בכך עמדה המשיבה בנטל להוכיח כי הערעור הוגש באיחור. מנגד נקבע, כי המערערים לא עמדו בנטל לסתור את העולה מאישורי המסירה, ועל כן, משלא הוכח אחרת, הערעור הוגש באיחור ניכר של מספר שבועות. עוד נקבע, כי אין במצבו הרפואי הנטען של בא כוח המערערים כדי להסביר מדוע לא הוגשה בקשת אורכה בתוך תקופת הזמן הקבועה בדין להגשת הערעור. לבסוף נקבע כי במקרה דנן ראוי להעדיף את ציפית המשיבות לסופיות הדיון ואת האינטרס הציבורי בהצבת גבול להתמשכות ההליכים על פני האינטרס של המערערים לברור ערעורם.
מכאן הערעור שלפניי, בגדרו חוזרים המערערים על טענתם, לפיה נודע להם על פסק הדין של בית המשפט המחוזי, רק ביום 18.1.2011, בעקבות הליך הוצאה לפועל שננקט כנגדם. על כן סבורים הם כי ערעורם, שהוגש ביום 15.2.2011, הוגש במועד כדין. לטענתם, אישורי המסירה אינם מכילם את הפרטים החייבים להיכלל בהם ועל כן אינם יכולים לשמש ראיה להמצאת פסק הדין לידי בא כוחם. עוד הם טוענים, כי ראוי היה לקבוע כי מצב בריאותו של בא כוחם, הנתמך בתיעוד רפואי, מהווה "טעם מיוחד" להארכת מועד. כמו כן לדבריהם, שגתה הרשמת כאשר קבעה כי סיכויי הערעור לעולם לא יהוו "טעם מיוחד" להארכת מועד.
לאחר שעיינתי בהודעת הערעור ובהחלטת הרשמת, מסקנתי היא כי דין הערעור להידחות.
החלטת הרשמת מקיפה ויסודית, לרבות הממצאים העובדתיים הקבועים בה בעניין אישורי המסירה, ואין בה כל מקום להתערבות. אף לטעמי נראה כי המערערים לא הצליחו להרים את הנטל, שהועבר אליהם בהינתן שני אישורי המסירה, ולסתור את התשתית הראייתית שהיתה בפני בית המשפט לפיה פסק הדין של בית המשפט המחוזי, אכן נמסר לבא-כוחם, לכל המאוחר ביום 26.11.2010. כמו כן, אני מסכים כי אין במצבו הרפואי הנטען של בא-כוח המערערים כדי להסביר מדוע הבקשה להארכת המועד הוגשה באיחור כה רב. יוער, כי בניגוד לטענת המערערים, בהחלטת הרשמת לא נאמר כי סיכויי הערעור לעולם לא יהוו "טעם מיוחד" להארכת מועד להגשת ערעור, אלא נקבע, כי בנסיבות המקרה דנן "בסיכוייו הלכאוריים של ההליך העיקרי, כשהם לעצמם, אין די כדי להטות את הכף לטובת היעתרות לבקשת-האורכה" (בסעיף 7 להחלטה).
כאמור, החלטת הרשמת מקובלת עליי, על כלל הנימוקים המפורטים בה, ועל כן הערעור שלפניי נדחה.
ניתן היום, ב' באב התשע"א (3.8.2011).
ש ו פ ט