ע"א 2973/12 אלי אלמקייס נ. דבורה מרקוביץ

1.

הערעור שבכותרת מופנה כנגד פסק-דינו של בית-המשפט המחוזי בבאר-שבע (כב' השופט א' ואגו) מיום 12.2.2012. בפסק-הדין נעתר בית-המשפט קמא לבקשת המשיבה במסגרת המרצת פתיחה שהגישה, והעניק לה סעד הצהרתי לפיו זיכרון הדברים אשר נכרת בינה לבין המערער לרכישת זכויות בדירה באופקים, הינו הסכם תקף ומחייב. כן ניתן למשיבה היתר לפיצול סעדים.

2.

בפתח הודעת הערעור שהגיש לבית-משפט זה ביום 15.4.2012, ציין המערער כי נודע לו על קיום פסק-דינו של בית-המשפט המחוזי בתחילת חודש מרץ 2012. ביום 24.4.2012 הגישה המשיבה בקשה לדחייה על הסף של בקשות שונות שהגיש המערער לבית-משפט זה, ועוררה טענה כי ההליך שבכותרת הוגש באיחור. בדיקה שנערכה במערכת נט-המשפט העלתה כי קיים אישור מסירה חתום לפיו פסק-דינו של בית-המשפט המחוזי הומצא למען משרדו של בא-כוח המערער ביום 20.2.2012. בהנחה שכך, תקופת 45 הימים הקבועה בדין להגשת ערעור בזכות על פסק-דינו של בית-המשפט המחוזי הסתיימה ביום 5.4.2012. הערעור שבכותרת הוגש ביום 15.4.2012, ומכאן שלכאורה חל איחור של עשרה ימים בהגשת ההליך.

3.

בהחלטתי מיום 29.4.2012 ביקשתי את תגובת המערער לטענת המשיבה כי הערעור הוגש באיחור, ואף הפניתי את המערער לקיומו של אישור המסירה הסרוק במערכת נט-המשפט. תגובת המערער לא הוגשה, וביום 27.6.2012 ביקשתי מבא-כוחו להבהיר מדוע לא יימחק ההליך מחוסר מעש. ביום 3.7.2012 הוגשה תגובת המערער. המערער טען בתגובתו כי נודע לו על מתן פסק-דינו של בית-המשפט המחוזי רק לקראת תחילת חודש מרץ 2012 כאשר עיין בתיק במזכירות בית-המשפט, וכי פסק-הדין לא הומצא לו קודם לכן. בהמשך לכך טען המערער כי יש למנות את תקופת 45 הימים להגשת הערעור מיום שנודע לו על מתן פסק-הדין, וכי בחינת המועדים בהתאם לגישה זו מובילה למסקנה כי הערעור הוגש במועד.

4.

בהחלטתי מיום 5.7.2012 עמדתי על כך שתגובת המערער חסרה התייחסות כלשהיא לאישור המסירה הסרוק במערכת נט-המשפט, וכי הטענות העובדתיות המופיעות בתגובה אינן מגובות בתצהיר. לפנים משורת הדין, אפשרתי למערער לתמוך את תגובתו בתצהיר משלים ולהתייחס לעניינים שפורטו בהחלטתי. המערער נמנע מלהגיש תצהיר ותגובה משלימים מטעמו. על רקע זה, מונחת לפניי בקשה נוספת של המשיבה מיום 16.7.2012 להורות על דחייתו של הערעור על הסף, תוך חיוב המערער בהוצאות.

5.

נקודת המוצא לדיון לפניי היא כי קיים אישור מסירה חתוּם ממנו עולה לכאורה כי פסק-דינו של בית-המשפט המחוזי נמסר למען משרדו של בא-כוח המערער בדואר רשום ביום 20.2.2012. יוער כי בדיקה במערכת נט-המשפט העלתה כי מען משרדו של בא-כוח המערער כפי שמופיע על-גבי אישור המסירה החתוּם, הוא אותו המען ששימש את בא-כוח המערער לאורך ההליך בבית-המשפט קמא. בנסיבות אלה, עובר הנטל לכתפי המערער לבסס תשתית עובדתית חלופית שבכוחה לסתור את אישור המסירה החתום (להעברת נטל ההוכחה לכתפי המערער בנסיבות מן הסוג האמור, ראו והשוו: בש"א 5600/10 מופידה נ' הסתדרות מדיצינית הדסה (לא פורסם, 2.11.2010); בש"א 4430/11 אלקאדר נ' Nike

(לא פורסם, 3.8.2011); ע"א 1271/11 סמיר נ' Nike International Ltd. (לא פורסם, 24.5.2011)). המערער לא עמד בנטל זה. טענת המערער בתגובתו מיום 3.7.2012 לפיה נודע לו על מתן-פסק הדין לראשונה בתחילת חודש מרץ בעקבות עיון בתיק-בית המשפט, הועלתה באופן סתמי, מבלי לציין את המועד המדויק בו נערך העיון ועל-ידי מי הוא נערך, ומבלי לתמוך טענה זו בתצהיר. זאת ועוד; בתגובת המערער לא הובאה כל התייחסות לאישור המסירה הסרוּק אליו התייחסתי בהחלטותיי. על-אף האפשרות שניתנה למערער להשלים את תגובתו, הוא נמנע מלספק הסבר באשר לאישור המסירה הנדון, ואף נמנע מלצרף תצהיר משלים וכן תיעוד מתאים לתמיכה בטענותיו. במצב דברים זה, לא עלה בידי המערער לסתור את מועד ההמצאה המצוין על-גבי אישור המסירה החתום. בהתחשב בכך, את תקופת 45 הימים להגשת ערעור מטעם המערער יש למנות מהמועד שצוין על-גבי אישור המסירה הנדון. המסקנה המתבקשת, אפוא, היא כי הערעור שבכותרת הוגש באיחור של 10 ימים, בלא שהתבקשה - וממילא בלא שניתנה - אורכה לכך.

6.

בהתחשב בכך שהערעור שבכותרת הוגש באיחור של 10 ימים, ובשים לב לעובדה שאין לפניי בקשה ערוכה כדין להארכת מועד, אני מורה על מחיקת ההליך שבכותרת בגין איחור בהגשתו. למען הסר ספק, אין בהחלטתי כדי למנוע מהמערער להגיש בקשה ערוכה כדין להארכת המועד להגשת ערעור, בלא להביע מסמרות באשר לסיכוייה של בקשה כאמור להתקבל. המערער יישא בשכר-טרחת בא-כוח המשיבה בהליך שלפניי בסך 2,000 ₪.