בש"א 470/98 שושנה ורדינון נ. יצחק ורדינון

אני מחליטה להאריך את המועד להגשת הבקשה לרשות ערעור כמבוקש.

המדובר באיחור של יום אחד בהגשת ההליך. עיינתי בבקשה להארכת המועד ובתצהירים שהוגשו בתמיכה לה. העובדות המפורטות בבקשה אינן שנויות במחלוקת. על פי האמור בה נשלחה הבקשה לרשות ערעור באמצעות מונית, אשר יצאה מחיפה בתאריך 18.1.98 בשעה 10:30. שרות המוניות הבטיח, כי כתבי בי הדין יימסרו בבית המשפט העליון בצהרי אותו היום, הוא המועד האחרון להגשת הבקשה. בעבר הסתייע משרד בא כוח המבקשת בשרותיו של אותו משרד מוניות, ולא ארעה כל תקלה. בפועל, ארע שיבוש בלוח הזמנים והמונית הגיעה לירושלים רק בשעה 14:15, לאחר שעות-קבלת הקהל בבית המשפט.

אני סבורה, כי ניתן לומר במקרה זה, כי האחור נגרם בעטיין של נסיבות שלא היו בשליטת בעל הדין מגיש הבקשה. בא כוח המבקשת רשאי היה להניח, על יסוד נסיון העבר, כי כתבי בי הדין יגיעו לייעדם במועד. התקלה שארעה לא נגרמה בשל מחדלו, לא היתה בשליטתו, ולא ניתן היה בשקידה סבירה להימנע ממנה (ראה: בש"א 4294/94 יעקב קרן נ' בנק לאומי לישראל בע"מ, תק-על 94(3), עמ' 257; בש"א 6556/95 בן דיין יוסף ואח' נ' פרץ אהרן ואח', תל-על 96(1), עמ' 13).

אך מובן, כי לו נשלחו כתבי בי הדין יום קודם, התקלה לא היתה מתרחשת. ואולם, נראה לי, כי קביעת כלל לפיו יש בהגשת הליכים במועד האחרון משום נטילת סיכון שאיננו סביר, תהא מרחיקת לכת ושלא לצורך.

הבקשה לרשות ערעור תקובל לרישום.