בש"א 4868/07 אומטיים הפצה בע"מ נ. המשביר הישן בע"מ (בפירוק) ואח'

זהו ערעור על החלטת כבוד הרשמת ש' ליבוביץ מיום 8.5.2007, בה נקבע כי החלטת בית משפט קמא הינה החלטה אחרת וכי הדרך להשיג עליה הינה באמצעות הגשת בקשת רשות לערער.

1.

ביום 31.8.2005 פרסם המשיב 2, כמנהל מיוחד של המשיבה 1, דו"ח חקירה באשר לנסיבות קריסתה לרבות חוות דעת משפטית בנוגע לאחריותם האישית של נושאי משרה, דירקטורים ובעלי מניות בה, וכן בנוגע לתוקפן של החלטות ופעולות שונות שבוצעו ערב הקריסה. ביום 8.12.2005 הורה בית משפט קמא למפרקים להודיע בפומבי על קיום דיון פתוח בעניין הדו"ח וקבע כי לאחר שמיעת כל בעלי הדין הרלבנטיים יחליט אם לאשרו, כולו או מקצתו, וכיצד לממשו. בעקבות החלטה זו פורסמה ביום 6.1.2006 מודעה בשני עיתונים יומיים בדבר הגשת הדו"ח ובדבר ההחלטה לקיים דיון בעניינו ביום 1.2.2006. בדיון שהתקיים כאמור, נשמעו טיעונים על-פה מטעם בעלי הדין והמחלוקת שנותרה להכרעה הייתה בשאלה האם מסקנתו של המנהל המיוחד לפיה אין עילה לחייב באופן אישי את נושאי המשרה והדירקטורים מחייבת את בית המשפט של פירוק והאם מנועים הנושים בשל כך להמשיך בהליך אישי נגדם. בשאלה זו קבע בית משפט קמא כי כל בעל דין מעוניין יוכל להגיש תגובתו תוך 30 ימים וכי למנהל המיוחד תינתן תקופה זהה להגיב לדברים.

2.

המערערות שהיו זכייניות של המשיבה 1 והגישו תביעת חוב נגדה, הגישו לבית משפט קמא בקשה להורות כי ההחלטה הצפויה להינתן בעניין אחריות נושאי המשרה לא תחול עליהן, וזאת מן הטעם שרק ביום 8.6.2006 נודע להן באקראי על ההליך המתנהל בעניין הדו"ח והן חוששות כי הקביעות בדו"ח תפגענה בזכותן לנקוט בהליכים לפי סעיפים 373 ו-374 לפקודת החברות (נוסח חדש), התשמ"ג-1983. לטענתן, לא ניתנה להן אפשרות לעיין בחומר שעמד בפני המנהל המיוחד או להציג עמדתן לגביו, ומשכך אין לו תוקף מחייב לגביהן. לגופו של הדו"ח טענו המערערות כי נפלו בו פגמים מהותיים כגון היעדר התייחסות לסוגיות של ניגוד עניינים ומרמה וכן לנושאים אחרים שהיו טעונים בדיקה. המערערות הוסיפו ועתרו להורות על ביצוע חקירה משלימה ועל העמדת חומר החקירה לעיונן. לחלופין, נתבקש בית משפט קמא לאפשר למערערות להציג את עמדתן בשאלה אשר נדונה במסגרת ההליך בתוך 30 ימים. המשיבים התנגדו לבקשה.

3.

ביום 17.12.2006 דחה בית משפט קמא את בקשת המערערות בשל העובדה שהוגשה כשלושה חודשים לאחר שחלף המועד שנקבע להגשת התגובות לדו"ח מבלי שניתן על ידן הסבר מספק לאיחור. בית משפט קמא הוסיף וציין בהקשר זה כי הדו"ח הומצא למערערות עם הגשתו וכי בא כוחן הופיע לישיבות שהתקיימו בפניו והיה מודע להליכים בתיק.

4.

ביום 17.1.2007 הגישו המערערות בקשה למתן רשות לערער (רע"א 548/07) ולמען הזהירות הוגשה על ידן ביום 22.1.2007 בקשה למתן ארכה להגשת ערעור אשר הוגש ביום 1.2.2007 (ע"א 1033/07). בהחלטת כבוד הרשמת מיום 31.1.2007 נתבקשה עמדת הצדדים בנוגע לדרך הראויה לתקיפת החלטת בית משפט קמא ובתגובתן טענו המערערות כי ההליך הנכון הינו ערעור בזכות שכן עם סילוק בקשתן על הסף לא קיים עוד בפני בית משפט קמא הליך כלשהו מטעמן. המערערות הוסיפו וטענו כי בית משפט קמא לא הכריע אמנם בשאלה האם יש לראות בדו"ח מעשה בית דין המחייב את הנושים והחוסם אותם מהגשת תביעות כנגד הדירקטורים ונושאי המשרה, אך לאור החלטתו לדחות את בקשתן נראה כי הן תהיינה מנועות מלהשמיע את טענותיהן בעניין זה ובייחוד טענות הנוגעות לנושאים שלא עלו בהליך שקוים ואשר להן השלכות נוספות על אלה שבית משפט קמא צפוי להתייחס אליהן בהחלטתו. המשיבים 3,6 ו-7 וכן המפרקים סברו לעומת זאת כי החלטת בית משפט קמא היא "החלטה אחרת" שהערעור עליה הוא ערעור ברשות.

5.

בהחלטתה מיום 8.5.2007 אימצה כבוד הרשמת את עמדת המשיבים וקבעה כי החלטת בית משפט קמא היא החלטה אחרת וכי הדרך להשיג עליה היא בהגשת בקשת רשות לערער. הרשמת ציינה לעניין זה, בין היתר, כי דיני הערעור בהליכי פירוק כמוהם כדיני הערעור הרגילים וכי המבחן הקובע את סיווג ההליך הערעורי כערעור בזכות או ברשות הינו המבחן של סיום הדיון בתיק. במקרה דנן, כך נקבע, לא הסתיים הדיון בתיק שכן בית המשפט המחוזי אמור ליתן את החלטתו בעניין תביעת נושאי המשרה והחלטה זו מחייבת את המערערות אף שלא טענו את טענותיהן בהליך. לפיכך, תוכלנה אף הן לערער על החלטתו הסופית של בית משפט קמא, ככל שיבקשו להשיג עליה. אשר לטענת המערערות כי בקשתן כללה נושאים נוספים שלא הועלו בפני בית משפט קמא על ידי בעלי הדין האחרים, קבעה הרשמת כי אלה לא פורטו בפניה ועל כן אין בידה להתייחס לכך. בהתאם למסקנה זו הוסיפה הרשמת והורתה על מחיקת ע"א 1033/07 שהגישו המערערות.

6.

המערערות לא השלימו עם החלטת הרשמת באשר לסיווג ההליך ומכאן הערעור שבפני. לטענתן, החלטת בית משפט קמא מנעה ומונעת מהן להשמיע את עמדתן טרם קבלת ההחלטה בעניין הגשת תביעות נגד נושאי המשרה. עוד טוענות המערערות כי משנשללה מהן זכות הטיעון אין לראותן כצד להליך וכי קביעת הרשמת לפיה תעמוד להן זכות הערעור על החלטתו הסופית של בית משפט קמא איננה פותרת קושי זה משום שבשלב הערעור לא תוכלנה להציג טענות עובדתיות וספק אם תינתן להן הרשות להעלות טענות משפטיות ככל שבית משפט קמא לא התיר להן להציגן בפניו.

7.

לא מצאתי בנימוקי הערעור טעם המצדיק התערבות בהחלטת כבוד הרשמת. החלטה שלא להאריך למערערות את המועד להגשת טיעוניהן בשל העדר הצדק סביר לאיחור, בשילוב ההחלטה הרואה בהן בעלות דין בהליך אכן אינה סוף פסוק מבחינת המערערות, וכפי שקבעה הרשמת בצדק הן תוכלנה להעלות את השגותיהן, לרבות בכל הנוגע להחלטת-הביניים, במסגרת ערעור בזכות על החלטתו הסופית של בית משפט קמא, אם ימצאו זאת לנכון.

אשר על כן, הערעור נדחה.