בש"א 4895/06 ניסים סבן נ. מינהל מקרקעי ישראל

לפני בקשה להארכת מועד להגשת בקשת רשות לערער.

1.על מנת לבחון את הבקשה אבהיר בקצרה את ההליכים שקדמו לה. המשיב 1, מינהל מקרקעי ישראל (להלן: המינהל) הגיש בבית משפט השלום תביעה למתן צו מניעה קבוע שיאסור על המבקשים לנהל על מקרקעין עסק שאינו תואם את ייעודם וכן צו עשה קבוע לפיו על המבקשים להשיב את המשק למצב בו היה בעת שנמסר לשימושם, לפנותו ולהשיב את החזקה בו לידי המינהל. בפסק דינו מיום 15.8.04 קיבל בית המשפט השלום את התביעה בחלקה. בין היתר, נתן בית המשפט צו האוסר על המבקשים או מי מטעמם לעשות שימוש חורג בחלקה ב' כולה וכן בשטח העולה על 500 מ"ר בחלקה א'. עוד קבע בית המשפט כי בכך אין כדי לפטור את המבקשים מהגשת תכנית או בקשה מתאימים וכי אם לא יתקבלו כל האישורים המתאימים יחזירו המבקשים את המצב לקדמותו ויפסיקו את השימוש החורג תוך שישה חודשים מיום מתן פסק הדין. במסגרת ערעור שהוגש על פסק דינו של בית משפט השלום, הגיעו הצדדים להסדר שקיבל תוקף של פסק דין בבית המשפט המחוזי בבאר שבע. לפי המוסכם בין הצדדים, ניתן צו האוסר על המבקשים או מי מטעמם לעשות שימוש חורג בניגוד למוסכם בחלקה ב' ובשטח העולה על 500 מ"ר בחלקה א'. כן נקבע כי יתר פסק דינו של בית המשפט השלום יעמוד בעינו, בכפוף לכך שהתקופה שנקבעה לקבל אישורים לשימוש חורג הוארכה בשישה חודשים מיום פסק הדין. פסק הדין, שהוא נשוא ההליך שלפני, ניתן ביום 15.9.05. מכאן, שהתקופה שנקבעה לקבלת האישורים לשימוש חורג הוארכה לפי פסק דין זה עד ליום 15.3.06. ביום 5.3.06 הגישו המבקשים לבית המשפט המחוזי בקשה לתיקון פסק דין באופן בו יוארכו המועדים שנקבעו בפסק הדין עד ליום 15.3.08. המינהל התנגד לבקשה והבקשה נדחתה. בפסק דינו מיום 8.5.06 בית המשפט המחוזי קבע כי לאחר שניתן פסק הדין אין בידו סמכות לשוב ולדון בעניין. ביום 9.5.06 הוגשה על ידי המבקשים בקשה נוספת, הפעם להארכת המועדים שנקבעו בפסק דינו של בית המשפט המחוזי. המינהל התנגד לבקשה וביום 5.6.06 הבקשה נדחתה. בית המשפט קבע שאין לערער על ההחלטה לתיקון פסק דין בדרך של בקשה להארכת מועדים. עוד נקבע כי משניתן פסק דין תמה סמכות בית המשפט לדון בעניין. כאמור, הבקשה שלפני נסובה על פסק דינו של בית המשפט המחוזי מיום 15.9.05 אשר נתן תוקף של פסק דין להסכמת הצדדים. הבקשה שלפני הוגשה ביום 12.6.06. המינהל מתנגד לבקשה.

2.המועד להגשת בקשת רשות לערער קבוע בחיקוק. לפיכך נדרש "טעם מיוחד" על מנת להאריכו (תקנה 528 לתקנות סדר הדין האזרחי). ככול שמשך האיחור ארוך יותר, כך גובר בהתאמה כובד משקלו של הטעם המיוחד הנדרש לצורך היעתרות לבקשה שכן חלוף המועד מעצים את אינטרס בעל הדין ואינטרס הציבור לסופיות ההליכים (ראו: בש"א 6404/06 יוסף לוי נ' מדינת ישראל , תק-על 2004(3), 3303; בש"א 8203/99 זלץ דניאל נ' טפחות-בנק למשכנתאות , תק-על 2000(1), 294). בענייננו, ברי כי מדובר באיחור ניכר.

המבקשים מבססים את טענותיהם להארכת מועד על ארבעה אדנים מרכזיים. האחד , לטענת המבקשים, הם עשו כל שהיה באפשרותם על מנת להשיג את האישורים המתאימים לשינוי ייעוד המקרקעין. לפי הנטען, הם השקיעו כספים רבים ומשאבים בהכנת תוכניות מפורטות והמתינו לקבלת הסכמתו הראשונית של המינהל לצורך הגשתן לוועדה המקומית לתכנון ובנייה באזור. השני , לטענת המבקשים, האיחור שחל בהגשת הבקשה נבע כתוצאה מהתנהלות המינהל שכן לכל אורך התקופה שחלפה מיום מתן פסק הדין נשוא בקשה זו הוצג על ידו מצג שווא לפיו הוא ישתף פעולה בקבלת האישורים הנדרשים אולם בפועל הוא דאג לדחוק את המבקשים אל מעבר לזמן החוקי להגשת בקשת רשות לערער והביא אותם לוותר על זכותם בחוק להשמיע טענותיהם לפני בית משפט שלערעור. השלישי , המבקשים טוענים כי המינהל פעל בחוסר תום לב בשים לב לכך שהחלטה 949, אשר אושרה במועצת המשיבה 1 ביום 4.2.03, והמגדירה מחדש שימושים מותרים בהסכם, החלה, לטענתם, על האזור בו הם מתגוררים, לא הובאה לידיעתם. הרביעי , לטענת המבקשים, הפגיעה בזכויותיהם וחשיפות התנהלות המינהל התגלתה להם רק בסמוך להגשת הבקשה שלפני.

3.אין בידי לקבל טענות אלה. אף אם אניח כי המבקשים פעלו בשקידה סבירה לקידום ענייניהם, אין בכך, כשלעצמו, כדי לשמש טעם מיוחד הארכת מועד להגשת ההליך. יובהר כי בשים לב לעיקרון תום הלב הנטוע בלב שיטתנו המשפטית, איני שוללת אפשרות כי במקרה המתאים, אם יוכח כי מבקש הארכה פעל בשקידה סבירה לקידום ענייניו ואילו "האשם" לאי השלמת הליכי האישור בתוך סד הזמנים שנקבע רובץ לפתחו של המינהל, יהיה בכך "טעם מיוחד" המצדיק היעתרות לבקשה להארכת מועד להגשת הליך ערעורי. ברם במקרה שלפני לא הוכח כי כך אירע. לטענת המינהל, המבקשים הגישו בקשה להיתר לשימוש חורג שאינה חתומה על ידי מנהל המחוז הרלבנטי במשרד החקלאות ועל ידי הסוכנות היהודית. כמו כן, לטענת המינהל, התכנית שהוגשה על ידי המבקשים אינה משקפת לאשורו את המצב העובדתי בשטח וכן השימוש החורג בחלקה ב' לא הופסק, ונסיבות מצטברות אלה אינן מאפשרות לו לחתום על הבקשה ולו לצורך דיון מקדמי לפני מוסדות התכנון. במצב דברים זה, אין בידי לקבוע כי המבקשים בצעו מצידם את כל המוטל עליהם לצורך קידום ענייניהם וכי אי עמידתם בסד הזמנים שנקבע בפסק דינו של בית משפט קמא נבע מהתנהלותו של המינהל.

אשר לטענת המבקשים לפה התנהלות המינהל חסרת תום לב גם בשל כך שלטענת המינהל החלטה 949 אינה תקפה. מתגובת המינהל עולה שאין הוא חולק על תקפות החלטה 949 אלא שלטענתו אין החלטה זו חלה על המושב בו מתגוררים המבקשים. בעמדתו זו של המינהל אין כדי להצביע על חוסר תום לב.

אשר לטענת המבקשים לפיה הפגיעה בזכויותיהם וחשיפת התנהלות המשיבים נודעה להם רק "בימים אלו". אין בידי לקבל טענה זו. מעיון בבקשות שהוגשו לבית משפט קמא לתיקון פסק דין ולהארכת מועד עולה כי המבקשים היו מודעים לפגיעה הנטענת בזכויותיהם לכל הפחות בעת הגשתן של בקשות אלה. לפיכך, אין ממש בטענה כאילו העילות להגשת הליך ערעורי נודעו להם רק בסמוך להגשת הבקשה שלפני. צודקת ב"כ המינהל בטענתה כי בהגשת הליכים אלה אין כדי להאריך את המועד על פסק דינו של בית משפט קמא, אשר כאמור, ניתן כבר ביום 15.9.05. אוסיף, כי עיון בחומר המצוי בתיק מעלה כי עסקינן בערעור בגלגול שלישי אשר על פני הדברים סיכוייו אינם טובים. זאת, הן מהטעם שאין בו כדי להצביע על שאלה בעלת חשיבות ציבורית או משפטית החורגת מעניינם הצר של הצדדים והן מהטעם שמתגובת המינהל עולה כי המבקשים נמצאים בשלבים ראשוניים ביותר של הסדרת השימוש החורג, ובנסיבות אלה, אין להניח כי האישורים הנדרשים יינתנו בקרוב.

התוצאה היא, שהבקשה נדחית. המבקשים ישאו בהוצאות הבקשה בסכום כולל של 1,500 ₪ אשר ישאו ריבית והצמדה מעת המצאת החלטה זו ועד למועד התשלום בפועל.