בש"א 4991/00 יעקב פינטל נ. מדינת ישראל

בפני בקשה לקיום משפט חוזר.

1.כנגד המבקש הוגש כתב אישום (ת.ד. 2227/98) בבית המשפט לתעבורה בחיפה. על פי כתב האישום, נהג המבקש, ביום 23.3.98, ברכב פרטי באזור מפרץ חיפה. המבקש יצא מקניון "לב המפרץ" בכביש שירות כשבכוונתו להשתלב בכביש בעל שלושה נתיבים. הוא החל את השתלבותו בכביש מבלי שציית לתמרור שהיה במקום, חצה ברכבו את הנתיב הימני, לא הבחין ברוכב קטנוע שנסע באותו נתיב ולא העניק לו זכות קדימה. כשניסה להשתלב בנתיב הנסיעה האמצעי חסם המבקש את נתיב נסיעתו של הקטנוע. כתוצאה מכך, סטה נהג הקטנוע לימין, ופגע בחלקו האחורי של הרכב. רוכב הקטנוע נפל ונחבל ולכלי הרכב נגרם נזק. המבקש הואשם בביצוע עבירות לפי פקודת התעבורה [נוסח חדש] והתקנות מכוחה.

2.ביום 17.3.99 הרשיע בית המשפט את המבקש בעבירות המיוחסות לו וגזר את דינו לתשלום קנס בסך 1500 ש"ח ולפסילת רשיון נהיגה על-תנאי לתקופה של שלושה חודשים למשך שלוש שנים. בהכרעתו, קיבל בית המשפט את עדותו של המתלונן, נהג הקטנוע. על פי עדות זו, לא הספיק המבקש להשתלב בנתיב הנסיעה האמצעי וחסם את נתיב הנסיעה של הקטנוע. נהג הקטנוע האט את מהירותו וניסה לשווא למנוע את ההתנגשות. עוד הסתמך בית המשפט על עדותו של עד ראייה אשר נהג בנתיב השמאלי בשעת האירוע. לפי עדותו, היה רכבו של המבקש בתנועה אלכסונית לכיוון הנתיב האמצעי, שעה שנהג הקטנוע ניסה "לתמרן" ולהימנע מהתנגשות ברכב המבקש. בית המשפט קבע כי עדותו של עד הראייה מתיישבת עם עדותו של נהג הקטנוע אשר עשה עליו רושם מהימן. משתי העדויות עולה, כי המבקש לא הספיק להשתלב בנתיב הנסיעה האמצעי, חסם את נהג הקטנוע וגרם לתאונה. המבקש לא ערער על פסק דין זה.

3.בבקשה למשפט חוזר (מיום 17.4.00), מעלה המבקש מספר טענות. ראשית, הוא טוען כי המשטרה ניהלה נגדו חקירה מגמתית. שנית, הוא טוען כי עדותו של נהג הקטנוע היא שקרית וכי עדותו של עד הראייה איננה מוצקה. שלישית, מצביע המבקש על עובדות אשר לא זכו להתייחסות בית המשפט לתעבורה ואשר מצדיקות, לדעתו, קיום משפט חוזר. כך, טוען המבקש כי אין כל עדות על פיה נהג רוכב הקטנוע בנתיב הימני; כי הקטנוע פגע ברכב בו נהג באמצעות כידונו ולא באמצעות ארגז המטען; כי רוכב הקטנוע לא נחבל בגופו; כי לא נגרם נזק לקטנוע וכי קיימת סתירה בנוגע למיקום הקטנוע לאחר התאונה בין עדותו של עד הראיה לבין התרשים שנערך על ידי בוחן התנועה.

4.היועץ המשפטי לממשלה, שחוות דעתו הובאה בפני לפי הוראות תקנה 2(ג) לתקנות בתי משפט (סדרי דין במשפט חוזר), התשי"ז1957-, מתנגד לעריכתו של משפט חוזר במקרה זה. היועץ המשפטי לממשלה מצביע על כך כי המבקש לא ערער על פסק דינו כלל. בהתייחסותו לגוף הבקשה, מציין היועץ המשפטי לממשלה כי אין כל עילה המצדיקה קיומו של משפט חוזר. הראייה היחידה שהגיש המבקש, ואשר לא הייתה בפני בית המשפט לתעבורה, היא הודעתו של עד הראייה במשטרה. דא עקא, הגרסה העולה מהודעה זו זהה בעיקריה לגרסת עדותו כפי שניתנה בבית המשפט. כן מציין היועץ המשפטי לממשלה כי אין כל בסיס לקביעה כי המשטרה ניהלה חקירה מגמתית. השתלשלות האירועים - גביית עדות המבקש תחת אזהרה, העדפתו של הבוחן את גרסת נהג הקטנוע על פני גרסת המבקש וזימון המתלונן למקום האירוע לצורך ניהול החקירה - איננה מצביעה על חריגה בלתי סבירה והיא פרי הפעלת שיקול דעת לגיטימי. גם עדויות נהג הקטנוע ועד הראייה נמצאו מתיישבות זו עם זו ואין כל בסיס לטענה כי הן שקריות או בלתי מוצקות. טענתו של המבקש כי לנהג הקטנוע לא נגרם כל נזק איננה מקימה עילה לקיום משפט חוזר. זאת, הן משום שמחומר הראיות אכן עולה כי נגרם למתלונן נזק גופני הן משום שהוראות פקודת התעבורה ותקנות התעבורה, התשכ"א1961-, אשר לפיהן הורשע המבקש, אינן דורשות קיומו של נזק כיסוד מיסודות העבירה.

5.לאחר שעיינתי בבקשה ובחוות דעתו של היועץ המשפטי לממשלה הגעתי לכלל מסקנה שדין הבקשה להידחות. העילות לקיום משפט חוזר קבועות בסעיף 31(א) לחוק בתי המשפט [נוסח משולב], התשמ"ד1984-:

"נשיא בית המשפט העליון או המשנה לנשיא או שופט אחר של בית המשפט העליון שקבע לכך הנשיא רשאי להורות כי בית המשפט העליון או בית משפט מחוזי שיקבע לכך יקיים משפט חוזר בענין פלילי שנפסק בו סופית, אם ראה כי נתקיים אחד מאלה:

(1) בית משפט פסק כי ראיה מהראיות שהובאו באותו ענין יסודה היה בשקר או בזיוף, ויש יסוד להניח כי אילולא ראיה זאת היה בכך כדי לשנות את תוצאות המשפט לטובת הנידון;

(2) הוצגו עובדות או ראיות, העשויות, לבדן או ביחד עם החומר שהיה בפני בית המשפט בראשונה, לשנות את תוצאות המשפט לטובת הנידון;

(3) אדם אחר הורשע בינתיים בביצוע אותו מעשה העבירה, ומהנסיבות שנתגלו במשפטו של אותו אדם אחר נראה כי מי שהורשע לראשונה בעבירה לא ביצע אותה;

(4) נתעורר חשש של ממש כי בהרשעה נגרם לנידון עיוות דין".

המבקש לא הוכיח כי בעניינו נתקיימה עילה מן העילות הקבועות בחוק. הוא לא הצביע על ראיה מהותית שלא הייתה בפני בית המשפט לתעבורה ואשר עשויה להוביל למסקנות אחרות מאלה של בית המשפט לתעבורה. גם החשש לעיוות דין חסר ביסוס. בית המשפט קמא שקל את הראיות בתיק. הוא העדיף את גרסאותיהם של נהג הקטנוע ושל עד הראיה על פני גרסת המבקש, על פיהן לא השלים המבקש את השתלבותו בנתיב התנועה האמצעי בטרם אירעה ההתנגשות. טענותיו של המבקש (שהיה מיוצג) נשקלו ונדחו על ידי בית המשפט לתעבורה. בפני המבקש עמדה האפשרות לערער על פסק דינו של בית המשפט לתעבורה, ומשיקולים שונים הוא נמנע מלממש אפשרות זו. זאת ועוד: משפט חוזר אינו ערעור. מה שהחסיר המבקש בהימנעו מלערער אין הוא יכול להשלים, כשנה לאחר מכן, בבקשה כי יתקיים בעניינו משפט חוזר. העובדה, כשלעצמה, כי המבקש טוען כי נגרם לו עוול איננה יכולה, בהיעדר כל ביסוס חיצוני לטענתו, להצדיק קיומו של משפט חוזר (ראו: מ"ח 7929/96

אחמד כוזלי ו4- אח' נ' מדינת ישראל (לא פורסם) סעיף 53 לפסק הדין; מ"ח 6731/96 עמוס ברנס נ' מדינת ישראל פ"ד נ"א(4) 241, 251-250; מ"ח 6148/95 משה עזריה נ' מדינת ישראל פ"ד נ"א(2) 334, 356[א]; מ"ח 22/98 חיים מאור נ' היועץ המשפטי לממשלה (לא פורסם)).

הבקשה לקיום משפט חוזר נדחית.