בש"א 5001/00 אברהם פינקלזון נ. עו'ד דוד מימון

1.המבקש מבקש לערער על החלטת בית המשפט המחוזי בתל-אביב-יפו (כב' השופט ע' דוויק ז"ל) מיום 31.5.00. פסק הדין הומצא לו, לפי דבריו, ביום 11.6.00. אי לכך, הוגשה בקשת רשות הערעור באיחור של יום. כבר נפסק לא פעם, כי גם איחור של יום אחד הוא איחור שההבלגה עליו טעונה "טעם מיוחד" (וראו: י' זוסמן, סדרי הדין האזרחי (מהדורה שביעית, 1995, בעריכת ד"ר ש. לוין) עמ' 897; ע"א 769/79 מועלם נ' מטא , פ"ד לה (1) 375). טעם כאמור לא צויין בבקשה ולפיכך דינה להידחות.

2.למעלה מן הצורך יצויין, כי אפילו היתה הבקשה מוגשת במועדה היו סיכוייה קלושים ביותר. המבקש מנסה, מזה זמן להתמודד עם החלטות ראש ההוצאה לפועל בנתניה שדחתה את בקשת הרשות להתגונן שהגיש במסגרת תביעת המשיב ועל בסיס דחייה זו נתנה פסק דין נגדו. מאז נקט המבקש (באיחור) מספר הליכים שגויים. כך הגיש בקשה להארכת מועד להגשת בקשת רשות ערעור על החלטת ראש ההוצאה לפועל - בקשה שנדחתה ביום 19.12.99 כך הגיש בקשה חוזרת להארכת מועד לערער על ההחלטה - כעבור כששה חודשים. כאמור בהחלטת בית המשפט המחוזי נשוא הבקשה כאן, לא ערער המבקש מעולם (וודאי שלא במועד) על פסק הדין שניתן לאחר שנדחתה בקשת הרשות להתגונן שהגיש. בהתחשב במדיניותו של בית המשפט העליון באשר לקיום ערעור שני בכלל (וראו: בר"ע 103/82 חניון חיפה בע"מ נ' מצת אור (הדר חיפה) בע"מ , פ"ד לו (3) 123) ובנסיבות המקרה כאן בפרט, ספק רב הוא אם קיים סיכוי כלשהו לבקשת רשות הערעור.

הבקשה להארכת מועד נדחית איפוא.