בש"א 5061/17 פול הארי מועד נ. יורם שרתוק

1.לפניי בקשה להארכת מועד להגשת ערעור על החלטת כב' השופט י' גולדברג מבית משפט השלום בחדרה שלא לפסול עצמו מלדון בעניינו של המבקש.

ההחלטה עליה מעוניין המבקש להשיג ניתנה ביום 18.5.2017 במעמד הצדדים, ומכאן כי המבקש היה רשאי להשיג עליה עד ליום 28.5.2017 (הוראת תקנה 471ג(ב) לתקנות סדר הדין האזרחי, תשמ"ד-1984). הבקשה, לה צורפה הודעת ערעור, הוגשה ביום 22.6.2017, כלומר באיחור ניכר של כשלושה וחצי שבועות.

לטענתו של המבקש איחור זה נגרם בשל טעות ביחס לפרק הזמן שנתון היה לו להגשת הערעור. המבקש טוען כי במועד מתן ההחלטה שאל הוא את השופט בתוך כמה זמן עליו להגיש ערעור, והשופט ובא-כוח המשיב ציינו מספר מועדים אפשריים (בין חמישה עשר לארבעים וחמישה ימים), וכי הוטעה גם בבירורים נוספים שערך (עורך דין ששאל ובבית המשפט המחוזי), ורק ביום 12.6.2017 התקשר לבית המשפט העליון והסתבר לו כי נתונים היו לו עשרה ימים להגשת הערעור.

המשיב מתנגד לבקשה.

2.לאחר שעיינתי בנימוקי הבקשה, בתגובה ובחומר שבתיק ושקלתי בדבר הגעתי לכלל מסקנה כי אין מקום להיעתר לבקשה.

כאמור לעיל המבקש הגיש את הבקשה באיחור ניכר ביותר של כשלושה וחצי שבועות, לטענתו בשל טעות לעניין פרק הזמן הקבוע בדין להגשת ערעור פסלות. המבקש אמנם אינו מיוצג, אך גם בעל דין שאינו מיוצג העותר למתן ארכה בשל טעות נדרש להוכיח כי מדובר בטעות אשר "[א]דם סביר היה יכול להיקלע אליה" במישור האובייקטיבי או במישור הסובייקטיבי (ראו בש"ם 6229/11

דון - יחיא נ' הועדה המקומית לתכנון ובניה, חיפה , פסקה 8 (10.12.2001)). היות ופרק הזמן הנתון להגשת ערעור פסלות קבוע מפורשות בדין והדין ברור ומושרש, מובן כי אין מדובר בענייננו ב"טעות סבירה" במישור האובייקטיבי. ולעניין המישור הסובייקטיבי - איני סבורה כי הטענות שהעלה המבקש בתצהירו מצביעות על סבירות התנהלותו או על סבירות הטעות. כבעל דין שאינו מיוצג מצופה היה שהמבקש ינקוט באופן מיידי בפעולות סבירות ובשקידה ראויה לבירור מספר הימים הנתונים לו להגשת ההליך. על פי הנטען בתצהירו הן השופט שנשאל בעניין והן עורך דין אליו פנה שמונה ימים לאחר מתן ההחלטה הדגישו כי אינם יודעים או אינם זוכרים מהו פרק הזמן הקבוע בדין ונקטו בלשון "כנראה". ואולם בכל הנוגע למועדים הקבועים בדין אין די בהשערות ובהערכות אלא יש לבדוק מהו פרק הזמן המדויק הקבוע בדין. זאת לא עשה המבקש, למרות שהבין כי לא קיבל תשובה מוחלטת וברורה לשאלתו.

עוד מוסיף המבקש וטוען כי הוטעה על ידי מזכירות בית המשפט המחוזי, אולם פנייתו הראשונה לבית המשפט המחוזי נערכה שבעה ימים לאחר שהמועד להגשת הערעור כבר חלף, כך שבאותה נקודת זמן ממילא ההחלטה הפכה חלוטה ובהטעיה הנטענת לא היה כדי להעלות או להוריד. לבסוף אציין כי המבקש טוען כי ביום 12.6.2017 נודעה לו טעותו ולמחרת התייעץ עם נציג המדור בבית משפט זה וזה מסר לו כי הוא רשאי להגיש בקשת ארכה. אך גם בנקודת זמן זו התמהמה המבקש, והגיש בפועל את הבקשה רק תשעה ימים לאחר מכן, ביום 22.6.2017, כך שלמעשה הבקשה הוגשה בפועל למעלה משלושים ימים לאחר מועד מתן ההחלטה (המועד שסבר בטעות שנתון לו להגשת הערעור).

התנהלות זו תמוהה בפרט בהתחשב במהות ההליך שהגשתו מתבקשת - ערעור על החלטה בבקשת פסלות, אשר ניתנה כאמור עוד ביום 18.5.2017 - הליך אשר על פי טיבו יש לבררו במהירות האפשרית על-מנת להימנע משיבושים אפשריים של הדיון בערכאה הדיונית וכן כדי להסיר את החשש הכרוך בטענות הפסלות. עוד יוזכר כי נוכח אופיו זה של הליך הפסלות נקבע בפסיקה כי יש לנקוט גישה מצמצמת וזהירה בבחינת בקשות להארכת מועד להגשת ערעורי פסלות (ראו: בש"א 1635/09

דונבוק נ' מדינת ישראל , פסקה 2 (3.3.2009)). לכל האמור אוסיף כי על יסוד החומר שלפניי ובהתחשב במבחן הנוהג בבחינת בקשה לפסלות שופט (חשש ממשי אובייקטיבי למשוא פנים) איני סבורה כי סיכויי הערעור, כשלעצמם, תומכים בהיעתרות לבקשה.

מטעמים אלו הבקשה נדחית.

משנדחתה הבקשה והמשיב הגיש תגובה מטעמו יש לחייב את המבקש בהוצאות, אך בהתחשב במצב הכלכלי הנטען אחייבו בהוצאות בשיעור נמוך בסך של 1,000 ש"ח.