בש"א 1635/09 עאוני דונבוק נ. מדינת ישראל

לפניי בקשה להארכת מועד להגשת ערעור.

1.

הבקשה נסבה על החלטתו של בית משפט השלום בחיפה (כב' השופטת א' פריאל) שלא לפסול עצמו מלישב בדין בעניינו של המבקש. הבקשה הוגשה לאחר שבמהלך דיון הוכחות, קצב בית המשפט את זמן החקירה של בא-כוח המבקש את העד מטעמה של המשיבה. בדחותו את בקשת הפסלות קבע בית המשפט כי החלטות הנוגעות לאופן ניהול המשפט אינן מצביעות על משוא פנים מצד בית המשפט. החלטת בית המשפט ניתנה ביום 1.2.2009 במעמד הצדדים. הבקשה שלפניי הוגשה ביום 19.2.2009. נטען בה כי בשל טעות אנוש בחישוב מניין הימים סבר בא-כוח המבקש כי יום 11.2.2009, שהינו המועד האחרון להגשת הערעור, נופל ביום שישי ועל כן ניתן להגיש את הערעור עד ליום ראשון 14.2.2009. על פי האמור בבקשה, שיגר בא-כוח המבקש שליח מיוחד למזכירות בית המשפט ביום 14.2.2009 לצורך הגשת הערעור, אך המזכירות סרבה לקבל את המסמכים בשל חלוף המועד להגשת ההליך. המשיבה מתנגדת לבקשה, הן בטענה כי הבקשה אינה מגלה "טעם מיוחד" להארכת מועד והן בטענה כי ערעור הפסלות, אין בו ממש.

2.

המועד להגשת ערעור פסלות קבוע בחיקוק לעשרה ימים. ניתן להאריך את המועד רק "מטעמים מיוחדים שיירשמו" (תקנה 528 לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד-1984). הבקשה שלפניי הוגשה באיחור של שמונה ימים. נוכח העובדה שמדובר בערעור פסלות, מדובר בשיהוי משמעותי. על ערעור פסלות להתברר, ככלל, במהירות האפשרית, הן כדי להסיר כל צל ועננה הקשורים בטענת הפסלות, והן כדי למנוע שיבוש אפשרי של הדיון בערכאה הדיונית (ראו, יגאל מרזל , דיני פסלות שופט 332 (התשס"ו-2006)). מטעם זה, יש לנקוט משנה זהירות ואף צמצום מסוים בהיעתרות לבקשות להארכת מועד המוגשות במסגרת ערעור פסלות (השוו, ע"א 5094/07 פלוני נ' פלונית (לא פורסם, 1.11.2007)).

3.

בנסיבות המקרה דנן, ובשים לב לגישה הקפדנית האמורה, באתי לכלל מסקנה כי יש לדחות את הבקשה להארכת מועד. הבקשה מתבססת על הטענה בדבר טעות של בא-כוח המבקש במניין הימים. אין בהסבר זה כדי לבסס "טעם מיוחד" להארכת מועד. ככלל, טעות משרדית או תקלה של עורך הדין אינם מהווים "טעם מיוחד" להארכת מועד להגשת ערעור. ואפילו נאמר כי תקלה של עורך דין אינה מונעת לחלוטין הארכת מועד, אין להסתפק באמירה סתמית בעניין זה אלא יש לבאר, בתצהיר, כיצד קרתה התקלה (ראו, יואל זוסמן, סדרי הדין האזרחי 889 (מהדורה שביעית בעריכת דר' שלמה לוין, תשנ"ה-1995). נמצא, כי כדי להצדיק את האיחור חייב המבקש, לכל הפחות, לבאר בתצהיר מהי התקלה שארעה במניין הימים וכיצד ארעה. אמירה סתמית בדבר טעות אנוש בחישוב מניין הימים אינה משמשת "טעם מיוחד" (ראו, זוסמן, שם , בעמ' 898; המ' 513/77 בוסקילה נ' משרד החינוך והתרבות ואח' , פ"ד לא(3) 447). הבקשה שלפניי אינה כוללת ביאור כאמור. יתרה מכך, מצוין בה כי נשלח שליח מיוחד למזכירות בית המשפט ביום 14.2.2009 אך עיון בלוח השנה מעלה כי יום 14.2.2009 הינו יום שבת, דבר המעורר ספקות לגבי הדיוק של המידע שנמסר שבבקשה ובתצהיר שצורף לה. יתרה מכך, הבקשה שלפניי הוגשה כאמור ביום 19.2.2009, היינו בחלוף חמישה ימים נוספים לאחר שהתברר למבקש דבר הטעות במניין הימים. לשיהוי זה לא ניתן כל הסבר. לבסוף, וזה העיקר בעיניי, מעיון בהחלטתו של בית משפט השלום נראה כי סיכויי הערעור קלושים. במצב דברים זה, ומשלא ניתן טעם מספק לאיחור, לא מצאתי מקום להיעתר לבקשה.

הבקשה נדחית. המבקש ישא בהוצאות המשיבה בסך 1,000 ₪.