בש"א 1862/11 עו"ד יצחק נגלר נ. דוד בן דוד

1.

לפניי בקשה להארכת מועד להגשת ערעור על החלטת כב' השופטת קאודרס-בנר שלא לפסול עצמה מלשבת בדין בתביעה שהגיש המבקש בבית-המשפט לתביעות קטנות בעכו. ההחלטה שדחתה את בקשת הפסלוּת ניתנה ביום 20.1.2011 במעמד הצדדים. בהתאם לתקנה 471ג(ב) לתקנות סדר הדין האזרחי, תשמ"ד-1984, המועד האחרון להגשת ערעור על ההחלטה הנדונה חל ביום 30.1.2011 . הבקשה שלפניי הוגשה ביום 7.3.2011 . יוער כי אף אם אניח לטובת המבקש כי ניסה להגיש את ההליך כבר ביום 2.3.2011, הרי שמדובר באיחור של למעלה מחודש ימים בהגשת ההליך.

2.

לטענת המבקש, האיחור בהגשת ההליך נבע מכך שבסמוך לאחר מתן ההחלטה שדחתה את בקשת הפסלות, הגיש המבקש לבית-המשפט קמא שתי בקשות מטעמו: האחת , בקשה לתיקון פרוטוקול הדיון מיום 20.1.2011 (מדובר בפרוטוקול הדיון אשר במסגרתו ניתנה ההחלטה שדחתה את בקשת הפסלות). והשנייה , בקשה שכותרתה "בקשה להבהרה ומתן סעד הצהרתי (לקימום זכויות התובע) במעמד צד אחד לשם חזרה מפסילת ביהמ"ש הנכבד", במסגרתה עתר המבקש לכך שבית-המשפט קמא יצהיר כי הוא "מכיר בזכויותיו", תוך שצוין כי מדובר ב"צעד שיביא לחזרת התובע מבקשת הפסילה וליישור ההדורים בינו לביהמ"ש הנכבד...". בקשות אלה נדחו בהחלטת בית-המשפט קמא מיום 24.2.2011, אשר נמסרה למבקש ביום 27.2.2011. ביום 28.2.2011 הגיש המבקש לבית-המשפט קמא בקשה נוספת לביטול ההחלטה בדבר הגשת סיכומים בכתב, אולם בקשה זו לא נענתה. לפי הטענה, על רקע כל אלה התברר למבקש בדיעבד, כי כב' השופטת הדנה בתביעתו "נקטה עמדה עוינת לא רק כמעט לכל אורך הדיון אלא גם לאחריו...". לטענתו, יש בכך כדי להצדיק מתן אורכה להגשת ערעור על ההחלטה מיום 20.1.2011 לפיה נדחתה בקשתו לפסילת כב' השופטת היושבת בדין. המשיב מתנגד לבקשה.

3.

דין הבקשה להארכת מועד להידחות.

בית-משפט זה קבע לא אחת בפסיקתו כי על ערעור פסלות להתברר במהירות האפשרית. זאת, על מנת להימנע משיבושים אפשריים של הדיון בערכאה הדיונית וכן כדי להסיר את החשש הכרוך בטענות הפסלות. מטעם זה, נקבע כי יש לנקוט משנה-זהירות וצמצום יחסי בהעתרות לבקשות להארכת מועד המוגשות במסגרת ערעור פסלות (ראו למשל: בש"א 1635/09 דונבוק נ' מדינת ישראל (לא פורסם, 3.3.2009)).

בנסיבות העניין, לא שוכנעתי כי עלה בידי המבקש לשכנע כי התקיים "טעם מיוחד" המצדיק איחור של למעלה מחודש ימים בהגשת ההליך, בבחינת נסיבה שהיתה מחוץ לתחוּם צפייתו או שליטתו. חזקה כי המבקש, עורך-דין במקצועו, היה מודע לסד הזמנים שעמד לרשותו לפי דין להגשת ערעור פסלות – דין שהינו ידוע ו מוש רש. העובדה כי לאחר מתן ההחלטה מיום 20.1.2011 אשר דחתה את בקשת הפסלוּת, ראה המבקש להגיש בקשות שונות לבית-המשפט קמא, אין בה כשלעצמה כדי להאריך את המועד להגשת ערעור על ההחלטה הנדונה. יוער כי אף אם המבקש היה בדעה כי ראוי להמתין להכרעת בית-המשפט קמא בבקשות השונות שהגיש (לרבות בבקשתו לתיקון פרוטוקול הדיון במסגרתו ניתנה ההחלטה האמורה), כי אז היה עליו להגיש לבית-משפט זה בקשה להארכת מועד בתוך התקופה הקבועה בדין, ולא להמתין למעלה מחודש ימים לצורך הגשת ההליך. עוד יוער כי ככל שהמבקש אינו שבע-רצון מההחלטות השיפוטיות שניתנו בבקשותיו המאוחרות, הרי הדרך הדיונית המתאימה להשיג עליהן היא באמצעות הגשת הליך ערעורי, ולא באמצעות בקשה להארכת מועד להגשת ערעור על החלטה קודמת במסגרתה נדחתה בקשתו לפסילת כב' השופטת היושבת בדין. "...גוף ההחלטה הוא שצריך לעמוד לביקורת ולא גופו של היושב בדין" (ע"א 10619/02 בן עמי נ' קידר (לא פורסם, 30.12.2002) והאסמכתאות המובאות שם). לבסוף, יצוין כי סיכוייו הלכאוריים של ההליך העיקרי אינם נחזים להיות טובים במידה המטה את הכף לטובת היעתרות לבקשה.

בהתחשב בגישה הקפדנית הנוהגת ביחס לבקשות להארכת מועד להגשת ערעור פסלות; בשים לב למשכו המשמעותי של האיחור, להעדרו של "טעם מיוחד" לכך, ולסיכוייו הלכאוריים הלא גבוהים של ההליך העיקרי; וכן בהתחשב בצפיית המשיב לסופיות הדיון ולאינטרס הציבורי לכך שהליך הפסלות יסתיים במהירות האפשרית; הבקשה להארכת מועד נדחית. המבקש יישא בהוצאות המשיב בהליך שלפניי בסך 2,500 ש"ח.