בש"א 5307/99 דניאל סוסנוביק נ. פטר גד נשיץ, עו"ד

ביום 7.3.99 ניתן בבית המשפט המחוזי בירושלים פסק די ן בעניינו של המערער בת"א 595/93 שלא במעמד בעלי הדין. פסק הדין הומצא לידי בא כוחו של המערער ביום 9.3.99. ביום 11.5.99 הוגשה מטעם המערער לבית משפט זה הודעת ערעור. הודעת הערעור הוגשה 62 יום מן המועד שפסק הדין נמסר לבא כוחו של המערער.

ביום 15.6.99 הגישו המשיבים 1 ו2- בקשה לדחיית הערעור, ולחלופין למחיקתו על הסף. בקשה דומה הוגשה מטעם המשיבים 3 ו4- ביום 23.6.99. בשתי הבקשות נטען, כי המערער הגיש את הודעת הערעור מטעמו באיחור, לא פנה לבית המשפט בבקשה להאריך את המועד להגשת הערעור ואף לא הציע כל הסבר המניח את הדעת לאיחור. לאחר שנתקבלה תגובת המערער לבקשות האמורות, בה כלל גם בקשה להארכת מועד, החליטה הרשמת הנכבדה לקבל את הבקשות לסילוק על הסף והורתה על מחיקת הערעור.

על החלטתה זו של הרשמת הוגש ערעור זה.

מהודעת הערעור עולה, כי המערער כלל לא סבר, בעת שהוגשה הודעת הערעור מטעמו, כי כבר חלף המועד להגשתה. בהודעת הערעור על החלטת הרשמת מסביר המערער את הנחתו זו בשלושה טיעונים; ראשית, מיד לאחר קבלת פסק הדין נשוא הערעור הלך אביו של המערער לעולמו והמשיב ישב שבעה עד ליום 16.3.99. שנית, טוען המערער כי את הימים בהם היתה במערכת בתי המשפט שביתה אין לקחת בחשבון במניין הימים, שכן למרות שבפועל לא היתה שביתה בבית משפט זה, לעניין זה רשאי המערער להסתמך על כלי התקשורת בהם נתפרסמו הודעות בדבר שביתה בכל בתי המשפט. שלישית, טוען המערער, כי גם את ימי פגרת הפסח אין לקחת בחשבון במניין הימים.

לאחר שבחנתי את טענות המערער, באתי למסקנה כי דין הערעור להדחות. אמנם, לכאורה, ניתן לקבל את טענתו של המערער כי הסתמך על הפירסומים בכלי התקשורת בדבר היותה של מערכת בתי המשפט, ובכלל זה בית המשפט העליון, בשביתה. יחד עם זאת, עוד לפני המועד המיועד להגשת כתב הערעור, ביום 28.3.99, פורסמה הודעה נוספת בכלי התקשורת, ובה פורטו מועדי השביתה ובאילו בתי משפט היא נערכה.

בין היתר נכתב בהודעה:

"בכל בתי המשפט ובלשכות ההוצאה לפועל בארץ התקיימה שביתה מיום כז' באדר התשנ"ט (15 במרץ 1999), למעט בית המשפט העליון".

על פי נוסח ההודעה והמועד בו היא פורסמה, יכול היה המערער לדעת כי עליו להגיש את הערעור במועד. לכך ניתן להוסיף, שאין להוריד את ימי השבעה ממניין הימים להגשת הערעור, שכן הבקשה להארכת מועד הגשת הערעור לא הוגשה מיד עם סיום ימי השבעה, אלא באיחור ניכר אחר כך.

את ימי פגרת הפסח ניתן להוריד ממניין הימים להגשת הערעור, וזאת על פי תקנה 529 לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד1984-, לפיה תקופת הפגרה של בית המשפט במהלך ימי הפסח לא תובא במניין הימים שנקבעו בתקנות. על כן, צודק המערער בטענתו כי ששת ימי פגרת הפסח לא יובאו במניין הימים, אך בכך אין כדי להועיל לו שכן גם אם היו מורידים את ימי פגרת הפסח (6 ימים) ממניין הימים להגשת הערעור, עדיין היה נמצא המערער מאחר בהגשת הערעור ב11- ימים.

על סמך כל האמור לעיל, נדחה הערעור. המערער ישלם למשיבים 1 ו2- וכן למשיבים 3 ו4- - לכל אחת משתי קבוצות משיבים אלה - הוצאות ערעור זה בסך 3,000 ש"ח.