בש"א 5427/12 חן חיים בע"מ נ. מדינת ישראל - מס הכנסה פקיד שומה אשקלון

1.

לפניי בקשה להארכת מועד להגשתה של בקשת רשות ערעור על החלטת בית-המשפט המחוזי באר-שבע (כב' הנשיא י' אלון) מיום 14.2.2012, לפיה נדחתה בקשה מטעם המבקשת להארכת מועד להגשת ערעור על שומת מס. ברקע הדברים יוער כי מלכתחילה, הגישה המבקשת ערעור בזכות לבית-משפט זה על החלטתו הנדונה של בית-המשפט המחוזי. עם זאת, בהחלטת כב' הרשם שני מיום 18.6.2012 נקבע כי הערעור על החלטת בית-המשפט המחוזי טעון רשות ולפיכך הערעור בזכות מטעם המבקשת נמחק על הסף (ראו: ע"א 1563/12 חן חיים בע"מ נ' מדינת ישראל-מס הכנסה (לא פורסם, 18.6.2012)). על רקע זה, עותרת המבקשת כעת לקבלת אורכה להגשתה של בקשת רשות ערעור על החלטתו האמורה של בית-המשפט קמא.

2.

לטענת המבקשת, האיחור בהגשת ההליך הערעורי מטעמה נעוץ בטעות שבדין בדבר דרך ההשגה המתאימה על החלטת בית-המשפט המחוזי. עוד נטען כי בנסיבות העניין, צפיית המשיבה לסופיות הדיון לא נפגעה. המבקשת הוסיפה וטענה כי המשיבה השתהתה בשעתו בהגשת בקשתה למחיקת הערעור שהמבקשת הגישה לבית-משפט זה (ע"א 1563/12), ומחמת שיהוי זה נבצר מהמבקשת לעמוד במועדים להגשתה של בקשת רשות ערעור.

3.

המשיבה מתנגדת לבקשת האורכה. לטענתה, המבקשת מתעלמת באופן מתמשך מן המועדים הקבועים בדין ודי בכך כדי לדחות את בקשתה. עוד נטען כי בנסיבות העניין אין מקום להכיר בטעות שבדין מצד המבקשת כ"טעם מיוחד" לאיחור בהגשת ההליך הערעורי המתאים; כי הבקשה להארכת מועד הוגשה בשיהוי; וכי סיכוייו של ההליך הערעורי קלושים.

4.

בחנתי את טענות הצדדים. אין חולק כי ההליך שבכותרת הוגש באיחור של שבועות ארוכים לאחר מתן החלטתו הנדונה של בית-המשפט המחוזי. "הטעם המיוחד" שהציגה המבקשת לאיחור זה, נעוץ בטענתה בדבר טעות שבדין בנוגע לדרך ההשגה המתאימה על ההחלטה האמורה. לטענת המבקשת, היא סברה בשעתו כי דרך ההשגה הנכונה על החלטת בית-המשפט המחוזי לפיה נדחתה בקשתה להארכת מועד להגשת ערעור על שומת מס הכנסה, היא באמצעות ערעור בזכות. לפיכך, הגישה זמן קצר לאחר מתן החלטתו של בית-המשפט קמא, ערעור בזכות לבית-משפט זה (ע"א 1563/12 הנ"ל). בהחלטתו מיום 18.6.2012 בע"א 1563/12 הנ"ל, התייחס כב' הרשם שני לטעותה הנטענת של המבקשת והבהיר מדוע דרך ההשגה המתאימה בנסיבות העניין היא באמצעות ערעור ברשות. עיון בנימוקי החלטתו של כב' הרשם שני ובחינת האסמכתאות המשפטיות אליהן הפנה בהחלטתו, מעוררים ספק האמנם טעותה של המבקשת בנוגע לסיווג ההליך הערעורי המתאים היתה מוצדקת מבחינה אובייקטיבית, והאם המבקשת – שהינה בעלת-דין מיוצגת – לא היתה יכולה להימנע מהטעות הנטענת באורח סביר, על-ידי בדיקת הפסיקה החלה על העניין באמצעות בא-כוחה.

5.

מאידך גיסא, בחינת נסיבות המקרה מלמדת כי המבקשת הגישה לבית-משפט זה את הערעור בזכות מטעמה (ע"א 1563/12 הנ"ל) כבר ביום 21.2.2012 - כשבוע בלבד לאחר מתן החלטתו של בית-המשפט המחוזי נשוא ההליך שבכותרת. בהתחשב בכך, ברי כי המשיבה ידעה על רצונה של המבקשת להשיג על החלטת בית-המשפט קמא זמן קצר לאחר נתינתה. בנסיבות אלה, אין לומר כי המשיבה פיתחה ציפייה רצינית לסופיות הדיון או כי הסתמכה על החלטת בית-המשפט קמא, ולכך ראוי ליתן משקל.

עוד ראיתי להתחשב בכך שהמשיבה הגישה את הבקשה למחיקת ערעורה של המבקשת בשיהוי, כפי שנקבע בהחלטתו של כב' הרשם שני מיום 18.6.2012 בע"א 1563/12 הנ"ל. בנסיבות המקרה, לא ניתן לשלול כי שיהוי זה תרם במידה כלשהיא לזמן שחלף מאז מתן החלטתו של בית-המשפט קמא ועד היום. למען הסר ספק, יודגש כי האחריות להגשת הליך ערעורי מתאים לפי סדרי הדין היתה מוטלת על המבקשת (ולא על המשיבה), וכב' הרשם שני עמד על כך בהחלטתו הנזכרת. זאת ועוד; לפני המבקשת היתה פתוחה הדרך להגיש בקשה להארכת מועד מטעמה במועד מוקדם יותר מכפי שעשתה, ולוּ מטעמי זהירות, לאחר נודע לה כי המשיבה עתרה לסילוק הערעור שהגישה על הסף. יחד עם זאת, בנסיבות העניין לא ניתן לשלול כי השיהוי בהגשתה של בקשת המשיבה למחיקת ערעור המבקשת, תרם במידה מסוימת לזמן שחלף מאז הגשת ע"א 1563/12 הנ"ל ועד לסילוקו על-הסף, אשר בעקבותיו הוגשה הבקשה להארכת מועד שבכותרת. אף לכך ראיתי ליתן משקל בגדר שיקוליי (אף שאין מדובר במשקל מכריע).

לבסוף, יצוין כי בדיקה במערכת ניהול תיקים העלתה כי החלטת כב' הרשם שני לפיה ערעור המבקשת נמחק על-הסף, הומצאה למבקשת בדואר לאחר שניסיון המצאה באמצעות הפקסימיליה נכשל. נכון למועד מתן החלטה זו, אין בנמצא אישור מסירה חתום מדואר ישראל, ולפיכך אין בידיי מידע מתי ההחלטה האמורה הומצאה לידי המבקשת. על רקע זה, אין בידיי לקבוע – כבקשת המשיבה – כי הגשת ההליך שבכותרת ביום 11.7.2012 נעשתה בשיהוי ניכר לאחר החלטתו של כב' הרשם שני מיום 18.6.2012.

6.

בסיום הדברים ובהתייחס לטענות בא-כוח המשיבה בדבר הקשיים בהתנהלותה הדיונית של המבקשת בבית-המשפט קמא, אציין כי מאחר שהסוגיה האמורה נדונה בהחלטתו של בית-המשפט המחוזי והיא עומדת במוקד ההליך הערעורי, אינני רואה לקבוע מסמרות בעניינה בהליך המקדמי שלפניי.

7.

בהתחשב במכלול השיקולים שפורטו, ובלא שיהא בכך כדי להביע כל עמדה בדבר סיכוייו של ההליך העיקרי, אני סבורה כי הפתרון המאוזן והמידתי בנסיבות העניין הוא ליתן למבקשת אורכה להגשתה של בקשת רשות ערעור מטעמה, אולם זאת בכפוף לתשלום הוצאות לטובת המשיבה בשיעור הולם, על רקע האיחור הבלתי-זניח בהגשתה של בקשת רשות הערעור בעקבות טעות שבדין שמקורה במבקשת, וכן נוכח הטורח שנגרם למשיבה בהגשת תגובה מפורטת בהליך שלפניי.

8.

סוף דבר; המבקשת תהא רשאית להגיש בקשת רשות ערעור מטעמה תוך 5 ימים מעת החלטה זו (ימי הפגרה במניין), בתנאי שתציג למזכירות בית-המשפט אישור בדבר תשלום הוצאות לטובת המשיבה בהליך זה בסך 4,000 ₪. המבקשת תציין את דבר האורכה בפתח בקשת רשות הערעור מטעמה, ותצרף אליו עותק מהחלטתי זו.