בש"א 5496/09 יעקב פיצ'חדזה נ. שטראוס שיווק בע''מ

1.

ביום 1.7.2009 הגיש המבקש בקשה להארכת מועד להגשת ערעור על פסק דין של בית המשפט המחוזי בתל-אביב-יפו (כב' השופט דר' ע' בנימיני) שניתן ביום 11.5.2009. הארכה שהתבקשה הייתה שבועיים ימים, דהיינו עד ליום 15.7.2009. בכותרת הבקשה נאמר כי היא מוגשת "בהסמכה" אך בבקשה גופה לא צוין דבר לגבי הסכמת המשיבה להארכת המועד. משכך, בהחלטתי מיום 5.7.2009 התבקשה המשיבה למסור תגובתה לבקשה תוך עשרה ימים מעת שתומצא לה ההחלטה. משהתמשך הזמן ותגובת המשיבה בוששה להגיע, החלטתי (ביום 12.10.2009) להיעתר לבקשה ולהאריך את המועד להגשת הערעור עד ליום 1.11.2009.

2.

בסמוך לאחר החלטתי הגישה המשיבה, ביום 20.10.2009, בקשה לביטול החלטה שניתנה במעמד צד אחד. בבקשה נטען כי רק כאשר התקבלה אצל המשיבה ההחלטה מיום 12.10.2009 נודע לה לראשונה על הבקשה להארכת מועד. הבקשה, כך נטען, מעולם לא הומצאה לידי המשיבה או בא-כוחה. ברוב הגינותו ציין עם זאת בא-כוח המשיבה כי עו"ד ורדי הודיע לו, מטעם המבקש, כי הוגשה בקשה מוסכמת לבית המשפט. עם זאת, עותק מן הבקשה מעולם לא נמסר לו. משהגיע לידיו ההחלטה מיום 12.10.2009 הוא ארך בדיקה באינטרנט ורק אז התברר לו כי ניתנה החלטה בה התבקשה תגובת המשיבה.

3.

נטען כי הארכת המועד עומדת בניגוד להסכמת הצדדים, כאשר הוסכם על שני הצדדים כי המועד להגשת ערעור לא יוארך מעבר ליום 15.7.2009. סופר בבקשה כי לאחר שניתן פסק הדין פנה המבקש אל בא-כוח המשיבה בבקשה כי חרף פסק הדין , תסייעו לו במכירת זכויותיו בקו החלוקה ותסכים למתן ארכה להגשת ערעור על פסק הדין, אם וככל שיהיה צורך בכך. המשיבה ניאותה לנסות ולסייע למבקש ובמעמד זה אף הסכימה למתן ארכה להגשת ערעור עד ולא יאוחר ממועד תחילת פגרת הקיץ בבתי המשפט. על פי הנטען, בחודשים יוני ויולי 2009 נערכו מספר פגישות בהן נבחנו אפשרויות שונות העומדות בפני המבקש למכירת זכויות ההפצה בקו החלוקה, ובכל אותן פגישות הוסכם כי בכל מקרה לא יוארך המועד להגשת ערעור מעבר למועד לגביו ניתנה הסכמת המשיבה. נטען כי בהמשך, במשך חודשים, לא שמעה המשיבה דבר מן המבקש. נטען כי המבקש עצמו כלל לא התכוון לבקש ארכה כה ארוכה, ולמעשה ניתן סעד שלא התבקש כלל.

4.

המבקש, בתגובה, טען כי אין כל מקום לביטול ההחלטה. המבקש הדגש כי הגשת הבקשה להארכת מועד נעשתה שעה שהמבקש לא היה מיוצג בידי עורך-דין. המשיבה, מנגד, ידעה על הגשת הבקשה להארכת מועד. למרות ידיעתה כי המבקש אינו מיוצג, היא לא פנתה לברר האם ניתנה החלטה בבקשה. המבקש סבור כי הוא פעל כדין שעה שהגיש בקשה לבית המשפט והמתין להחלטה. כל עוד לא התקבלה החלטה סבר המבקש כי הבקשה טרם התבררה. המבקש הוסיף וטען, כי לכל אורך הפגישות והמגעים שקיים עם נציגי המשיבה הוא ציין בפני כל הגורמים כי עומדת לו הזכות להגיש ערעור וכי לא ויתר על זכותו זו. המבקש סבור כי המשיבה אינה יכולה להישמע בטענה כי הסתמכה על סופיות הדיון, שעה שידעה על הגשת הבקשה להארכת מועד ועל כוונת המבקש לערער על פסק הדין.

5.

בדיון לפניי טען בא-כוח המשיבה, כי לאחר ה-15.7.2009 הסתמכה המשיבה על אי הגשת ערעור ואף ישנם צדדים שלישיים המסתמכים על פסק הדין של בית המשפט המחוזי. המשיבה לא חלקה על כך שהבקשה שיקפה את ההסכמה שהייתה בזמנו בין הצדדים, אך היא סבורה כי כיום אין לאפשר למבקש להגיש ערעור. מלבד ההסתמכות על כך שבמשך חודשים לא הוגש ערעור טוענת המשיבה כי סיכויי הערעור נמוכים במידה שאינה מצדיקה מתן ארכה. בא-כוח המבקש, מנגד, שב וטען כי המשיבה ידעה על עצם הגשת הבקשה להארכת מועד ויכלה ליזום בדיקה לגבי סטטוס הגשת הערעור.

6.

לאחר עיון בעמדות הצדדים ושמיעת טענותיהם, באתי לכלל מסקנה כי יש לבטל את ההחלטה מיום 12.10.2009. עם זאת, יש מקום להיעתר לבקשה להארכת מועד ולאפשר למבקש להגיש ערעור. בירור במזכירות בית המשפט העלה כי מאחר שהמבקש לא היה מיוצג בעת הגשת הבקשה, מזכירות בית המשפט נטלה על עצמה להמציא את החומר לצד שכנגד. הבקשה להארכת מועד וההחלטה מיום 5.7.2009 אכן נשלחו למשיבה, על פי הכתובת שצוינה בבקשה, אך אישור מסירה על כך לא התקבל עד היום. במצב דברים זה דין ההחלטה מיום 12.10.2009, שניתנה במעמד צד אחד, להתבטל.

7.

מכאן לעניין הארכת המועד גופו. מתברר כיום כי הבקשה, במועד בו הוגשה, הייתה בקשה מוסכמת וכי לא הייתה מניעה להיעתר לה ולהאריך את המועד להגשת הערעור עד ליום 15.7.2009. כן מתברר כי המשיבה ידעה על דבר הגשת הבקשה להארכת מועד, הגם שלא קיבלה לידיה את הבקשה עצמה. אכן, בסופו של דבר הארכה שניתנה להגשת הערעור חורגת ממסגרת הזמן שהוסכמה על הצדדים. אך התמשכות זו אינה רובצת לפתחו של המבקש. כמוסבר, היא נעוצה בגורמים אחרים. במצב דברים זה יש ליתן משקל משמעותי לאינטרס המבקש במימוש הזכות לערער. אשר לאינטרס ההסתמכות של המשיבה, לא שוכנעתי כי בנסיבות העניין אינטרס זה הוא בעל משקל כה גדול, עד שהוא מצדיק שלילת זכות הערעור. כאמור, המשיבה הייתה מיודעת בדבר כוונת המבקש להגיש ערעור בדבר הגשת בקשה להארכת מועד. במהלך הזמן שחלף היא נמנעה מלברר כיצד הוכרעה הבקשה. ייתכן כי היה לה יסוד להניח כי ניתנה ארכה עד ליום 15.7.2009, כמוסכם. אך בהנחה כאמור אין די כדי לגבש ציפייה מוגנת לסופיות הדיון ולהקנות "חסינות" מפני הליכים ערעוריים. המשיבה אף לא הראתה כיצד הסתמכה על אי הגשת ערעור וכי נגרם לה נזק בשל הגשתו באיחור (להבדיל מנזק שבעצם קיומם של הליכי ערעור).

8.

בשולי הדברים יוער, כי לא היה מקום לבקשה מטעם המשיבה לפסיקת הוצאות (מיום 9.11.2009) שהתבססה על הטענה כי המבקש לא טרח להגיש ערעור עד ליום 1.11.2009, על אף ההחלטה המתירה לו לעשות כן. בהקשר זה לא נפל כל פגם בהתנהלות המבקש. משעה שהתבקש ביטול ההחלטה מיום 12.10.2009 טוב עשה המבקש בהמתינו עד שיתברר גורל ההחלטה. ממילא, משעה שהוגשה בקשה לביטול ההחלטה מזכירות בית המשפט לא הייתה מקבלת מידיו של המבקש את כתב הערעור, בטרם הוכרעה הבקשה הנזכרת.

סיכומו של דבר, המועד להגשת הערעור מוארך במובן זה שהמבקש רשאי להגיש את הערעור תוך 7 ימים מהמצאת החלטה זו. לכתב הערעור תצורף החלטה זו והיא תתויק בתיק הערעור, לכשיפתח. בנסיבות העניין כל צד ישא בהוצאותיו.