בש"א 5502/97 בן-ארי אביה עו"ד נ. גינדלביץ' קלרק-ד"ר

1.המבקשת הינה עורכת דין במקצועה אשר ייצגה חולה במסגרת ערר שביקש להגיש לועדה הפסיכיאטרית המחוזית (להלן: הועדה) על הוראה למתן טיפול מרפאתי כפוי, שהוצאה על ידי הפסיכיאטר המחוזי. המשיב הינו פסיכיאטר מומחה ושימש כאחד מחברי הועדה. במהלך הדיונים בועדה נבדק החולה על ידי חברי הועדה ושוכנע לקבל על עצמו את הטיפול. משהודע על כך למבקשת, היא שוחחה עם מרשה ומששוכנעה שהסכמתו ניתנה מתוך לחץ חזרו שניהם לועדה והודיעו שהוא מבקש שהדיון ימשך וחוזר בו מהסכמתו. הערר נדחה על ידי הועדה. לאחר הדיון פנתה המבקשת במכתב לסגנית פרקליטת המחוז בו דרשה התנצלות על אופן וסגנון הדיון. בתגובה כתב המשיב מכתב למבקשת, בו הביע ביקורת כלפי התנהגותה של המבקשת בועדה ובין היתר כתב כי "התנהגה בזלזול כלפי תהליך טיפולי" וכי "כתוצאה מפזיזות כתבת מכתב לאמו של הלקוח שתוכנו משקף מחשבות שווא של החולה". שני המכתבים היו מכותבים לחברי הוועדה ולפרקליטות המחוז.

2.המבקשת הגישה תביעה כנגד המשיב בבית משפט השלום בחיפה (ת.א. 6195/94) בגין הוצאת לשון הרע. בית משפט השלום קבע כי יש במכתב משום הוצאת לשון הרע, אך פסק למבקשת סכום סמלי, בסך 2,000 ש"ח, שכן הוא זקף לזכות המשיב נסיבות מקילות, ביניהן שהמדובר היה במכתב תגובה ושהמשיב פעל בתמימות וביושר אינטלקטואלי. כמו כן נקבע שהנזק שנגרם למבקשת היה מזערי.

3.על פסק דינו של בית משפט השלום ערערו שני הצדדים. המבקשת על גובה הפיצוי ועל הקביעה בדבר קיומן של נסיבות מקילות ואילו המשיב על עצם חיובו בדין. בית המשפט המחוזי בחיפה (ע.א. 4313/96, 4332/96) קיבל את ערעורו של המשיב ודחה את ערעורה של המבקשת. בית המשפט פסק כי למשיב עומדת הגנת תום הלב, שכן דבריו נעשו בנסיבות המפורטות בסעיפים 15(4) ו- 15(5) לחוק איסור לשון הרע, תשכ"ה1965- (להלן: החוק). כמו כן קבע בית המשפט המחוזי כי דבריו של המשיב לא היוו הוצאת לשון הרע כנגד המבקשת.

4.בבקשה שבפני, חוזרת המבקשת על טענותיה בערכאות קמא, לפיהן היה בדברי המשיב משום הוצאת לשון הרע. המבקשת יוצאת כנגד מסקנת בית המשפט המחוזי וטוענת כי המשיב לא יכול היה ליהנות מן ההגנה הקבועה בסעיף 15 לחוק. לטענתה יש במקרה זה כדי להעלות סוגיות בנוגע לייצוג חולי נפש. המשיב בתגובתו טוען כי לא היה בדבריו משום הוצאת לשון הרע ובאשר לסוגיית ייצוג חולי נפש, הרי שהדיון בסוגיה זו אינו נחוץ לצורך ההכרעה במקרה הנדון.

5.לאחר שעיינתי בטענות הצדדים ובמסמכים שבפני, נחה דעתי כי דין הבקשה להידחות. הלכה פסוקה היא שבית משפט זה לא ייתן כעניין שבשגרה רשות לערעור נוסף על ערכאת ערעור אם אין בסוגיה העולה בו משום חשיבות ציבורית או משפטית מיוחדת (וראו: ר"ע 103/82 חניון חיפה נ' מצת אור (הדר חיפה) בע"מ , פ"ד לו (3) 123). כך הוא בעניין שבפני. הטענות אינן חורגות מגדר הסכסוך שבין הצדדים ואילו הכרעה שאלת היחסים בין עורך-דין ללקוח חולה נפש אינה הכרחית לצורך ההכרעה בסכסוך זה.

6.כאמור לעיל, דין הבקשה להידחות.

7.המבקשת תישא בהוצאות המשיב בסך כולל של 5,000 ש"ח.