בש"א 57/98 דליה אתר נ. בנק ירושלים בע"מ

בקשה להעברת הדיון בת.א. 1474/97 מבית-המשפט המחוזי בירושלים לבית-המשפט המחוזי בתל-אביב ואיחודו עם תיק ה.פ. 1284/97 המתנהל שם.

המבקשים הינם אזרחי ישראל המתגוררים דרך קבע בשוויץ. בבעלותם מספר נכסים בישראל, ביניהם דירה בהרצליה (להלן: הדירה). המבקשים הפקידו את הניהול של חלק מנכסיהם בארץ, לרבות הדירה, בידי המשיב 2. בתאריך 16.9.97 הגישו המבקשים תביעה כנגד המשיבים 5-2 בבית-המשפט המחוזי בתל-אביב (ה.פ. 1284/97, להלן: התביעה בתל-אביב). מכתב-התביעה עולה כי, המבקשים טוענים שהמשיב 2 ביצע בדירה פעולות ללא הרשאתם. פעולות אלה כללו את מכירת הדירה למשיב 3 והתחייבות לרישום משכנתא לטובת המשיבה 4, תוך זיוף חתימתם של המבקשים. בתביעה בתל-אביב תובעים המבקשים הצהרה כי העסקות האמורות בטלות ואת מחיקת הערות האזהרה הרשומות על הדירה לטובת המשיבים 4-3. בתאריך 18.9.97 הגישה המשיבה 1 תביעה כנגד המבקשים וכנגד המשיבים 5-2 בבית-המשפט המחוזי בירושלים (ת"א 1474/97, להלן: התביעה בירושלים). מכתב התביעה עולה, כי המשיבה 1 טוענת, שהמשיב 2 נטל ממנה הלוואה לשם רכישת הדירה, ורשם לטובתה הערת אזהרה לשם הבטחת התחייבותו לשעבוד הדירה. המשיבה 1 צירפה לתביעתה כתב התחייבות, הנחזה כחתום על-ידי המבקשים, בו התחייבו להעביר את הדירה על שמו של המשיב 2. מהבקשה דנן עולה כי המבקשים טוענים כי חתימתם על-גבי מסמך זה זויפה. המשיב 2 לא עמד בהחזר ההלוואה, ובבדיקה שערכה המשיבה 1 התברר לה, כי הערת האזהרה לטובתה נמחקה, ותחתיה מופיעה הערת אזהרה לטובת המשיבה 4. המחיקה נעשתה על-פי מסמך הנחזה כחתום על-ידי נציגיה של המשיבה 1, ואשר לטענתה של האחרונה הוא זויף. בתביעה בירושלים תובעת המשיבה 1 כי תירשם לזכותה משכנתא על הנכס וכי המבקשים והמשיב 2 יחויבו בתשלום יתרת החוב. לשם השלמת התמונה יצוין כי ככל הנראה עזב המשיב 2 את הארץ טרם הגשת התביעות האמורות, ואף ניסיונותינו לקבל את תגובתו לבקשה דנן לא צלחו.

בבקשה טוענים המבקשים כי לצורך מתן הסעדים המתבקשים בשתי התביעות יצטרך בית-המשפט להכריע בשאלה האם חתמו על המסמכים השונים או שמא זויפה חתימתם. הכרעה זו תדרוש בדיקה גרפולוגית, שככל שהבסיס ההשוואתי בבדיקה רחב יותר, היא מדויקת ואמינה יותר. כמו-כן נטען כי העברת הדיון תביא לחסכון בזמן שיפוטי, בזמנם של הצדדים ובהוצאות המשפט השונות, וזאת במיוחד נוכח העובדה שהמבקשים אינם מתגוררים בארץ.

המשיב 3 הודיע כי הוא מצטרף לבקשה להעברת מקום הדיון, ואילו המשיבים 4 ו5- הודיעו כי אינם מתנגדים לה. כאמור לעיל, המשיב 2 לא הגיב לבקשה.

המשיבה 1 מתנגדת לבקשה. ראשית, היא טוענת, אין הבקשה נתמכת בתצהיר התומך בעובדות המצוינות בה. טענה נוספת של המשיבה 1 היא, כי סעיף 16 לכתב ההתחייבות שעליו חתמו המבקשים מקנה להם שיקול-דעת בלעדי לבחירת מקום הגשת התביעה. כמו-כן טוענת המשיבה 1 כי לא קיימת זהות בין ההליכים שאיחודם מתבקש, במיוחד נוכח העובדה שהיא אינה צד לתביעה בתל-אביב ושהמסמכים בהם דנות התביעות שונים. לעניין שיקולי הנוחות, טוענת המשיבה 1, כי לא ברור מדוע מעדיפים המבקשים - תושבי שוויץ - את תל-אביב על-פני ירושלים, וכי מצידה צריכים להעיד עובדי הנהלת המשיבה, המצויה בירושלים.

מהודעה משלימה שמסרו המבקשים לבית המשפט עולה כי בתביעה בירושלים הוגש כתב-הגנה אך טרם נערכו דיונים כלשהם, וכי בתביעה בתל-אביב התקיימו שתי ישיבות קדם-משפט, והטיפול בתיק עוכב עד להחלטה בבקשה דנן. עוד עולה מההודעה, כי המשיבה 4 הגישה תביעה כנגד המבקשים וכנגד המשיבים 3-2, בבית-משפט השלום בתל-אביב (ת"א 22607/98), בה מתבקש, בין השאר, רישום משכנתא לטובתה על הדירה. מהחלטת בית-המשפט בבקשה לעיכוב הליכים בתיק זה עולה כי ככל הנראה תימחק התביעה כאשר יועבר ההליך בתביעה בתל-אביב, אשר הוגשה כהמרצת פתיחה, לפסים רגילים.

לאחר שעיינתי בבקשה הגעתי למסקנה כי יש מקום להיענות לה. אין ספק כי ראוי שהתביעות תידונה במאוחד, ולוּ רק משום שמתבקשים בהן סעדים סותרים ביחס לרישום הזכויות בדירה. מאזן הנוחות תומך בקיומו של הדיון בבית-המשפט המחוזי בתל-אביב, וזאת נוכח העובדה כי הן המבקשים והן המשיב 3 מעדיפים אפשרות זו, בעוד המשיבים 5-4 אינם מתנגדים לה, והמשיבה 4 אף הגישה את תביעה משלה בנושא זה בבית-משפט השלום בתל-אביב. הטעם היחיד להותרת הדיון בירושלים הוא, אפוא, קיומה של תניית שיפוט שלפיה הסכימו המבקשים, לכאורה, כי למשיבה 1 יהיה שיקול-דעת בלעדי לבחור את מקום הדיון. אין ספק שטעם זה משקל רב בצידו - ככלל, לא ישתמש בית-המשפט בסמכותו להעביר את מקום הדיון על-פי בקשתו של צד המנסה להתנער מהסכמתו המוקדמת. בקשה שכזו תיענה רק אם היא נתמכת בנימוקים "כבדי משקל במיוחד" ו"בעלי משקל מכריע" (ב"ש 422/81 יוסף רובין ובניו, חברה לבנין בע"מ נ' שיכון עובדים בע"מ , פ"ד לו (4) 639, 640). שוכנעתי, כי בנסיבות העניין אכן מתקיים טעם להעברת מקום הדיון למרות תניית השיפוט. מקורו של טעם זה בטענת המבקשים שלפיה הסכמתם לתניית השיפוט - במסגרת הסכמתם בכתב ההתחייבות כולו - אינה אלא זיוף. אכן, בית-המשפט אינו בוחן את תוקפה של תניית-השיפוט במסגרת בקשה להעברת מקום דיון (ב"ש 73/58 שלזינגר נ' קרן החקלאות הפרטית בע"מ , פ"ד יב 1607). אולם כאשר ביסוד כתבי-התביעה וההגנה בתביעות השונות עומדות טענות זיוף - ובמקרה דנן מועלית טענה של זיוף המיוחס למשיב 2 הן על-ידי המבקשים והן על-ידי המשיב 1 - חדלה התנייה מלהוות מחסום בלתי-עביר להעברת מקום הדיון. נוכח האמור לעיל, ומבלי להביע עמדה לגוף הטענות בדבר הזיוף, אין בכוחה של תניית-השיפוט לשנות את התוצאה במקרה דנן.

התוצאה היא שהבקשה מתקבלת, ואני מורה על העברת הדיון בת.א. 1474/97 מבית-המשפט המחוזי בירושלים לבית-המשפט המחוזי בתל-אביב ואיחודו עם תיק ה.פ. 1284/97 המתנהל שם. כל צד יישא בהוצאותיו בבקשה.