בש"א 5731/06 הועדה המקומית לתכנון ובניה עפולה נ. מ. שוטן חברה לבניין ופית

לפני בקשה להארכת מועד להגשת בקשת רשות לערער.

1.ההליך נסוב על פסק-דינו של בית המשפט המחוזי בנצרת אשר קיבל את ערעורה של המשיבה על פסק-דינו של בית משפט השלום. בית המשפט קמא קבע כי המבקשת הפרה חובת זהירות מוסדית המוטלת עליה כלפי המשיבה ולפיכך היא אחראית לכל נזק כלכלי שנגרם לה עקב כך. הדיון הוחזר אל בית-משפט השלום לצורך דיון בשאלת גובה הנזק. פסק הדין ניתן ביום 25.5.06 בהיעדר הצדדים. פסק הדין הומצא למבקשת ביום 30.5.06. הבקשה שלפני הוגשה ביום 7.7.06.

2.לטענת ב"כ המבקשת, ההליך הוגש באיחור שכן עקב טעות שבדין סבר כי עומדת למבקשת זכות להגיש ערעור בזכות על פסק-דינו של בית משפט קמא. לטענתו, משהובהרה לו הטעות, הוא פנה לב"כ המשיבה בבקשה לקבל את הסכמתו להארכת מועד להגשת בקשת רשות הערעור. ברם, ב"כ המבקשת לא נתן לכך את הסכמתו מהטעם שבעת פנייתו פסק הדין טרם הומצא לו והוא כלל לא ידע כי הערעור התקבל. כמו כן, לטענת ב"כ המבקשת סיכויי ההליך טובים. המשיבה מתנגדת לבקשה. המשיבה אינה חולקת על כך שבעת פניית בא-כוח המבקשת אליה בבקשה להארכת מועד טרם הומצא לה פסק-דינו של בית המשפט קמא. טענתה היא כי, בענייננו אין כל אי בהירות בדין אשר עולה כדי "טעם מיוחד" המצדיקה היעתרות לבקשה שכן מדובר בענייננו בדין ברור ומפורש שנקבע לפני פרק זמן ניכר.

3.המועד להגשת בקשת רשות לערער קבוע בחיקוק. לפיכך, נדרש "טעם מיוחד" להארכתו (תקנה 528 לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד-1984). אכן, ברגיל, על מנת שטעות בדין תהווה "טעם מיוחד", נדרש לא רק שהטעות תהייה כנה, אלא גם שהטעות תהיה סבירה (ראו לדוגמא: בש"א 443/02 מנהלת הארנונה המועצה המקומית שבי ציון נ' שירותי בריאות כללית , דינים עליון, כרך ס"א, 92). מקובלת עלי עמדת המשיבה כי הטעות בענייננו לעניין המועד להגשת בקשת רשות לערעור אינה טעות סבירה. אולם, בכך אין כדי לסתום את הגולל על הבקשה שלפני. לעיתים, טעות שבדין תהווה טעם מיוחד להארכת מועד גם אם אין היא סבירה, וזאת כאשר לטעות זאת מצטברות נסיבות מיוחדות המצדיקות זאת. כך, למשל, ניתן לראות בטעות שבדין טעם מיוחד כאשר ניתן להראות כי הפגיעה באינטרס של בעל הדין לסופיות הדיון היא בעוצמה נמוכה (ראו: רע"א 9073/01 פרנקו סידי נ' הרשות המוסמכת לפי חוק נכי רדיפות הנאצים , תק-על 2002(1) 746). דעתי היא, שהמקרה שלפני נכלל בגדר מקרים אלה. כאמור, אין מחלוקת כי בעת שב"כ המבקשת פנה לב"כ המשיבה, טרם הומצא לב"כ המשיבה פסק-דינו של בית משפט קמא והוא כלל לא ידע שערעורה התקבל. במצב דברים זה, לא נטען, ואף לא הוכח, כי המשיבה הסתמכה על האיחור שחל בהגשת ההליך או כי נגרם לה נזק עקב כך. בנסיבות אלה, אין מקום לדחות את הבקשה. המזור למצב שלפני הוא לקבל את הבקשה תוך חיוב המבקשת בהוצאות המשיבה. התוצאה היא, שהבקשה מתקבלת. המועד להגשת ההליך מוארך למועד הגשתו בפועל. המזכירות תתייק החלטה זו בתיקי השופטים אשר ישבו בדין בבקשת רשות הערעור שתיפתח. המבקשת תישא בהוצאות המשיבה בהליך זה בסך כולל של 1,500 ₪ אשר ישאו ריבית והצמדה מעת המצאת החלטה זו ועד למועד התשלום בפועל.