בש"א 595/99 ציון חברה לביטוח בע"מ נ. מדינת ישראל

בפני בקשה להארכת מועד להגשת כתב ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי, ולחילופין בקשה להמשיך את הדיון בבקשת רשות הערעור על ידי סיכומים בכתב או לראות את בקשת רשות הערעור כערעור.

המבקשות הגישו בקשת רשות ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי. ביום 2.10.98 ניתנה על ידי כב' המשנה לנשיא, השופט ש' לוין רשות מוגבלת לערער בשאלה מסוימת.

בהתאם לתקנה 398 לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד1984- (להלן: "התקנות") המועד להגשת רשות ערעור ברשות על החלטה, הוא חמישה עשר ימים מהיום שבו ניתנה הרשות לערער.

המבקשות לא הגישו כתב ערעור כנדרש במועד זה. במהלך חודש ינואר ערכו המבקשות, לטענתן, בדיקה לגבי מצב התיק, ואז התגלה להן כי היה עליהן להגיש כתב ערעור וכי המועד להגשתו חלף. לפיכך, הגישו המשיבות ביום 26.1.99 בקשה זו.

טוען בא כח המבקשות, כי כתב הערעור לא הוגש במועד משום שסבר בטעות כי יש לראות בנימוקי בקשת רשות הערעור את כתב הערעור עצמו, וכי המבקשות היו פטורות מלהגיש כתב ערעור. טעותו של בא כח המבקשות נבעה מפרשנות לא נכונה של נוסח תקנה 416, וכן בהתבסס על נוסח בקשתן שהיתה "ליתן רשות ערעור ולדון בעתירה כבערעור", ועל נוסח תשובת המשיבה לבקשה, בה נכתב כי אם יחליט בית המשפט לקבל את הבקשה, מבקשת המשיבה כי תינתן לה אפשרות להגיש סיכומים בכתב. לפיכך, סבר בא כח המבקשות כי בית המשפט יורה על המשך דיון באמצעות סיכומים בכתב.

טוענות המבקשות כי בנסיבות העניין, ולאור חשיבות השאלה שעליה ניתנה רשות ערעור והעדר הפגיעה במשיבה, אשר היתה לה ציפיה שהדיון בעניין יימשך, קיים טעם מיוחד בהארכת המועד להגשת הערעור.

המשיבה מתנגדת לבקשה. ראשית, טוענת היא כי טעות שבדין של עורך דין אינה מהווה טעם מיוחד להארכת מועד. שנית, טוענת היא, כי לאור העובדה שניתנה רשות ערעור מוגבלת ומצומצמת, סברת המבקשות כי בקשת רשות הערעור הופכת לערעור אינה מתקבלת על הדעת, והגשת כתב הערעור בנסיבות אלה אינה עניין טכני גרידא, כי אם עניין שיש בו להשפיע על אופי ההליך.

מוסיפה המשיבה וטוענת, כי בתשובתה לבקשת רשות הערעור התנגדה במפורש לכך שבית המשפט ידון בבקשת רשות הערעור כבערעור, ולכן יש לדחות את הטענה כי היתה לה ציפיה להמשך ההליכים בתיק.

לאחר שבחנתי את טענות הצדדים, הגעתי למסקנה כי דין הבקשה להתקבל.

ככלל, טעותו של בא כח המבקשות, המהווה טעות שבדין, אינה מקימה טעם מיוחד המצדיק את הארכת המועד. ואולם בשני מקרים דומים החליט כב' המשנה לנשיא, השופט ש' לוין להעתר לבקשה להארכת מועד. המדובר הוא בבש"א 4609/96 צמח נ' רבינוביץ - לא פורסם, ובבש"א 4318/98 חברת חלקה בגוש 6043 בע"מ נ' הועדה המקומית לתכנון ובנייה חולון, תקדין עליון, 98(3) 1488.

ואלה היו נימוקיו של כב' המשנה לנשיא באותן החלטות:

"ראשית, מדובר בערעור בגלגול שלישי, לגביו

ניתנה רשות לערער בנקודה משפטית אחת ולכאורה

מדובר בשאלה בעלת חשיבות כללית; שנית, הגשתו

של כתב הערעור (לאחר שניתנה רשות לערער) היא

במידה רבה עניין טכני, שהרי מכוח תקנה 416 פטור

המערער מלכלול בכתב הערעור את נימוקי הערעור ואף

להגיש עיקרי טיעון; משניתנה רשות לערער בנסיבות

אלו משמש כתב הערעור אך כהודעה לבעלי הדין שכנגד

שהמערער מבקש להשיג על פסק הדין כבר על יסוד

הנימוקים שבבקשה. איחור בהגשת ערעור בנסיבות אלו

פוגע פחות ב'חסינות' שניתנה לבעלי הדין שכנגד מפני

תקיפה של פסק הדין מאשר במקרים אחרים, שהרי ה'מסמך'

המרכזי שישמש תשתית לערעור הוא הבקשה לרשות לערער".

אמנם בבסיס החלטתו של כב' המשנה לנשיא בבש"א 4609/96 עמדה גם העובדה שהמערער לא היה מיוצג על ידי עורך דין, ואילו המבקשות במקרה דנן מיוצגות על ידי עורך דין, ואולם בשונה מן הבקשה באותו עניין שם משך האיחור היה כתשעה חודשים, הרי שבמקרה שבפני האיחור הוא בן חודשיים. לכך מתווספת העובדה שהמבקשות מיהרו לתקן את טעותם כאשר זו התבררה להם, וכן חשיבות השאלה שמעלה הערעור הנדון, שאמנם אין בה כשלעצמה כדי להוות טעם מיוחד, אך היא יכולה להתווסף לטעם קיים.

כל אלה מקימים יחד את אותו טעם מיוחד המצדיק הארכת המועד, שאותו יש לפרש לקולא לעניין תקנה 398 לתקנות (ראה דברי כב' המשנה לנשיא בבש"א 4318/98 הנ"ל).

לאור האמור לעיל, הבקשה מתקבלת.

המבקשות רשאיות להגיש ערעור בשאלה לגביה ניתנה הרשות לערער ברע"א 3644/98, תוך 10 ימים מיום קבלת ההחלטה.

עם זאת, הגם שהמבקשות זכאיות להארכת המועד, האשם בסרבול ההליך דנן רובץ במידה לא מעטה לפתחן. לפיכך ישלמו המבקשות למשיבה שכר טרחה והוצאות הבקשה בסכום כולל של סך 3,000 ש"ח. סכום זה יישא הפרשי הצמדה וריבית מיום מתן ההחלטה ועד יום התשלום בפועל.