ב בית המשפט העליון
בש"א 4318/98
בפני: כבוד המשנה לנשיא ש' לוין
המערערים : 1. חברת חלקה בגוש 6043 בע"מ (בפירוק מרצון)
2. דוד ויזל
3. רחל ויזל
נגד
המשיב : הועדה המקומית לתכנון ובנייה - חולון
ערעור על החלטת רשמת בית המשפט
העליון אורית אפעל גבאי מיום 28.6.98
במסגרת בש"א 3722/98
בשם המערערים: עו"ד א. ארד
בשם המשיבה: עו"ד עמיעד גולדברגר
פסק דין
ערעור על החלטת הרשמת (השופטת אפעל-גבאי) בבש"א 3722/98, בה נדחתה בקשת המערערים להארכת המועד להגשת ערעור.
1.המערערים הגישו לבית משפט זה בקשת רשות ערעור (רע"א 7753/96) על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בתל-אביב-יפו (כבוד השופטים אבן ארי, בר אופיר ואחיטוב) בע"א 577/95. בהחלטתי מיום 25.5.97, נקבע שתינתן רשות ערעור כמבוקש. המערערים לא הגישו ערעור במועד הקבוע בתקנה 398 לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד1984- (להלן: התקנות).
2.ביום 14.6.98 הגישו המערערים בקשה להארכת מועד לנקיטת הליך ערעור (בש"א 3722/98). בבקשתם ציינו המערערים כי במסגרת בקשת רשות הערעור התבקש בית המשפט "לדון בבקשת ערעור זו כאילו ניתנה הרשות והוגש הערעור על פי הרשות שניתנה". לטענתם, משנקבע כי ניתנת להם רשות ערעור כמבוקש, מגלמת בתוכה הבקשה את הערעור גופו, כך שאין צורך בהגשת ערעור. המערערים ציינו כי לאחר מתן רשות הערעור ביצעו שורה של בירורים במזכירות בית המשפט ורק זמן קצר לפני הגשת הבקשה להארכת מועד, התברר להם כי בקשת רשות הערעור לא הפכה לערעור כפי שחשבו. המשיבה מצידה התנגדה להארכת המועד. לטענתה, ההחלטה שהעניקה למערערים רשות ערעור היתה ברורה ופירושה האפשרי היחיד הוא שהיה על המערערים ללכת בדרך הקבועה בתקנה 398. משלא עשו כן המערערים, ונמנעו מלפעול במשך למעלה משנה, נחסמה בפניהם הדרך להגשת ערעור ואין לאפשר להם להאריך את מועד הגשת הערעור.
3.הרשמת דחתה את הבקשה להארכת מועד. נקבע, כי טעותם של המערערים, אשר נמנעו מלהגיש ערעור כאמור בתקנה 398, אינה מהווה טעם מיוחד המצדיק את הארכת המועד. בנוסף נקבע, כי לאור האיחור הניכר בהגשת הבקשה להארכת מועד היה על המערערים להצביע על קיומן של נסיבות יוצאות דופן, שלא התקיימו במקרה הנדון.
4.לפני ערעור על החלטת הרשמת. לטענת המערערים, משהוענקה להם רשות ערעור כמבוקש, כללה ההחלטה בחובה גם קביעה כי בקשת רשות הערעור תדון כערעור, כפי שמאפשרת תקנה 410 לתקנות. בהקשר זה נטען, כי המשיבה בתשובתה לבקשת רשות הערעור לא התנגדה לאפשרות דיון כאמור, ולכן לא נפגעו זכויותיה הדיוניות. המערערים מוסיפים וטוענים כי בפניותיהם החוזרות ונשנות למזכירות בית המשפט יצרה המזכירות מצג לפיו התיק פתוח וממתין לקביעת מועד לדיון. מצג זה מהווה, כשלעצמו, טעם מיוחד המצדיק את הארכת המועד. לבסוף מדגישים המערערים את חשיבותה של השאלה המשפטית בגינה ניתנה רשות הערעור וכן את סיכוייהם הטובים לזכות בערעור. לטענת המערערים, שילובם של כל הנימוקים האמורים, מהווה טעם המיוחד המצדיק את הארכת המועד.
5.המשיבה מתנגדת למתן רשות הערעור. לטענתה יש לפרש את ההחלטה המעניקה רשות ערעור כפשוטה, היינו ככזו שאפשרה למערערים להגיש לבית המשפט ערעור כקבוע בתקנה 398. המשיבה מוסיפה וטוענת כי בהעדר הסכמה מצידה לדון בבקשת רשות הערעור כבערעור, כאמור בתקנה 410, לא ניתן לאמץ את הפרשנות אותה מציעים המערערים. המשיבה טוענת עוד כי האיחור הניכר, של למעלה משנה, בהגשת הבקשה להארכת מועד מהווה טעם בפני עצמו לדחיית הערעור. בסיכומו של דבר טוענת המשיבה כי האיחור נגרם כל כולו בשל טעותם של המערערים וכי אין בטעות זו כדי להוות טעם מיוחד המצדיק את קבלת הערעור והארכת המועד.
6.לאחר שבחנתי את כל החומר שבפני, הגעתי למסקנה כי יש לקבל את הערעור ולאפשר למערערים להאריך את מועד הגשת הערעור. ככלל, טעותם של המערערים, המהווה טעות שבדין, אינה מקימה "טעם מיוחד" המצדיק את הארכת המועד. אולם, במקרה דומה (בש"א 4609/96), קבעתי כך:
"ראשית, מדובר בערעור בגלגול שלישי, לגביו ניתנה רשות לערער בנקודה משפטית אחת ולכאורה מדובר בשאלה בעלת חשיבות כללית; שנית, הגשתו של כתב הערעור (לאחר שניתנה רשות לערער) היא במידה רבה עניין טכני, שהרי מכח תקנה 416 פטור המערער מלכלול בכתב הערעור את נימוקי הערעור ואף להגיש עיקרי טיעון; משניתנה רשות לערער בנסיבות אלו משמש כתב הערעור אך כהודעה לבעלי הדין שכנגד שהמערער מבקש להשיג על פסק הדין כבר על יסוד הנימוקים שבבקשה. איחור בהגשת ערעור בנסיבות אלו פוגע פחות ב'חסינות' שניתנה לבעלי הדין שכנגד מפני תקיפה של פסק הדין מאשר במקרים אחרים, שהרי ה'מסמך' המרכזי שישמש תשתית לערעור הוא הבקשה לרשות לערער".
אמנם, בבסיס החלטתי באותו מקרה עמדה גם העובדה שהמערער לא יוצג על ידי עורך דין, אולם משקלם של הנימוקים לעיל בעינו עומד. זאת ועוד, במקרה זה מצטרף אל טעותם של המערערים גם המידע שנמסר להם ממזכירות בית המשפט לפיו התיק בבקשת רשות הערעור תלוי ועומד, וממתין לקביעת מועד הדיון. מידע זה, לצד הטעות האמורה ולצד העובדה שהמערערים מיהרו לתקן את טעותם כאשר זו התבררה להם, כמו גם חשיבות השאלה שמעלה הערעור הנדון, מקימים יחד את אותו טעם מיוחד המצדיק את הארכת המועד, שאותו יש לפרש לקולא לענין תקנה 398.
בהמשך להחלטתי בבש"א 4609/96 הריני חוזר על המלצתי לשקול את תיקונה של תקנה 416 באופן שאם ניתנה רשות לערער, יראו את הבקשה לרשות לערער כערעור, כדוגמת ההסדר שנקבע בתקנה 410א, בשינויים המחוייבים.
הערעור מתקבל. בה בעת שוכנעתי, כי הגם שהמערערים זכאים להארכת המועד, האשם בסרבול ההליך דנן רובץ במידה לא מעטה לפתחם. מטעם זה ישלמו המערערים למשיבה שכ"ט עו"ד 5,000.- ש"ח.
ניתן היום כו באלול תשנ"ח(17.9.98).
המשנה
לנשיא
העתק מתאים למקור
שמריהו כהן - מזכיר ראשי
98043180.
B03