פרטי ההליך
בבית המשפט העליון
בש"א
5975/08 - ג'
בפני:
כבוד השופט
י' דנציגר
המבקשת:
המטה למען ארץ ישראל
נ ג ד
המשיבים:
1. יובל בזק
2. עמית לזובר
3. משה צברי
4. ראיד ערטיל
5. משה קפלינסקי
6. שר הביטחון
בקשה מטעם המשיב 6 לפרסום ההחלטה בעתירה מיום 30.11.2009
מטעם המבקשת:
עוה"ד א' ויסולי
מטעם המשיבים:
עוה"ד נ' זמרת
החלטה
לפניי בקשה מטעם המשיב 6, שר הביטחון (להלן: המשיב ), להתיר את פרסום החלטתי מיום 21.7.2008 לפיה נדחתה עתירת המבקשת לגילוי ראיות חסויות.
רקע
1.
על הרקע לעתירת המבקשת לגילוי ראיות חסויות (להלן: העתירה ) עמדתי במסגרת החלטתי בעתירה. אסתפק בכך שאציין כי המבקשת הגישה תביעה אזרחית לבית המשפט השלום בנתניה נגד המשיבים בה תבעה פיצוי בגין נזקים שנגרמו לה, לטענתה, מפעולות כוח צה"ל ומשטרת ישראל ביום 3.1.2005 ביישוב יצהר. במסגרת התביעה חשפה המשיבה מסמכים שונים שגילויים התבקש על ידי המבקשת תוך שהצנזורה הצבאית מחקה ממסמכים אלו חלקים שונים. בנוסף, הוציא שר הביטחון "תעודה בדבר ראיות חסויות" לפי סעיף 44 לפקודת הראיות [נוסח חדש], התשל"א-1971 (להלן: פקודת הראיות ) במסגרתה הוטל חיסיון על נתונים שונים הקשורים לאירוע נושא התביעה (להלן: תעודת החיסיון ). בעקבות הוצאת תעודת החיסיון הוגשה העתירה, אשר נדחתה על ידי בהחלטתי מיום 21.7.2008 (להלן: ההחלטה ).
2.
ביום 30.11.2009 הגיש המשיב בקשה לפרסום ההחלטה. בבקשתו זו טען המשיב כי אין בפרסום ההחלטה כדי לפגוע בביטחון המדינה, וכי הדבר יאפשר את הגשת ההחלטה במסגרת ההליך שעודנו מתנהל בבית משפט השלום בנתניה. המשיב עמד על כך כי עם הגשת העתירה, הגישה המבקשת בקשה לפרסום העתירה ותוכנה, וטענה כי קיים אינטרס ציבורי בפרסום העתירה, שכן היא מתייחסת "לנושאים מהותיים הנוגעים לסדר היום הציבורי ולחוקיות המינהל ותקינותו". כן הוסיף המשיב כי כעת המבקשת מתנגדת לפרסום ההחלטה.
3.
ביום 7.12.2009 הורתי למבקשת לנמק את התנגדותה לבקשה, ובפרט לנמק האם היא מתנגדת כי ההחלטה תוצג בפני בית המשפט שלפניו מתנהלת התביעה שהגישה כנגד המשיבים, ומה הם הטעמים להתנגדותה זו. המבקשת הגישה את תגובתה בחלוף המועד להגשתה, ומבלי שנתבקשה הארכת מועד להגשת התגובה. משכך, סירבה מזכירות בית המשפט לקבל את התגובה. בעקבות בקשה למתן הוראות שהגישה המבקשת ניתנה ביום 31.1.2010 החלטה על ידי הרשמת ג' לוין לפיה ככל שהמבקשת עומדת על הגשת תגובתה, עליה להגיש תחילה בקשה להארכת מועד להגשתה. בעקבות החלטה זו הגישה המבקשת "הודעה לבית המשפט" במסגרתה הלינה על החלטת הרשמת, וטענה כי פעלה בחריגה מסמכות. על כך הוסיפה כי מאחר שתגובתה נמצאת בתיק בית המשפט "אין זה נהיר לה אילו הליכים נוספים ניתן לקיים בעניין זה". ביום 14.2.2010 ניתנה החלטת הרשמת לפיה היא לא מצאה מקום לשנות מהחלטתה הקודמת. אף על פי כן לא הוגשה בקשה להארכת מועד מטעם המבקשת.
דיון והכרעה
4.
העתירה נדונה בדלתיים סגורות בהתאם להוראות סעיף 46(א) לפקודת הראיות. משכך, ובהתאם להוראות 70(א) לחוק בתי המשפט, התשמ"ד-1984 (להלן: חוק בתי המשפט ), חל איסור על פרסום דבר הנוגע להליך זה, אלא באישור בית המשפט. כפי שנקבע בעבר, הוראות סעיף 70(א) לחוק בתי המשפט עומדות על רגליהן שלהן, ואף כאשר דיון התנהל בדלתיים סגורות, הרי שיש מקום לבחון האם התכלית שלשמה נסגרו הדלתיים נותרה בעינה [ראו: ע"א 2800/97 ליפסון נ' גהל , פ"ד נג(3)714, 719 (1999); רע"א 3007/02 יצחק נ' מוזס , פ"ד נו(6)592, 599-598 (2002); בע"מ 1115/10 צ'רנינסקי נ' צ'רנינסקי-אדלר (לא פורסם, 15.3.2010), סעיף 12 לפסק דיני], זאת נוכח היותו של עיקרון פומביות הדיון "אחד העקרונות החוקתיים המרכזיים שביסוד שיטת המשפט שלנו" [ראו: ע"פ 353/88 וילנר נ' מדינת ישראל , פ"ד מה(2)444, 450, וכן ראו: ע"א 4963/07 ידיעות אחרונות בע"מ נ' פלוני (לא פורסם, 27.2.2008), סעיף 7 לפסק דינו של השופט ע' פוגלמן ; ע"א 5185/93 היועץ המשפטי לממשלה נ' מרום , פ"ד מט(1)318, 341-340 (1995)].
5.
התכלית העומדת בבסיס סעיף 46(א) לפקודת הראיות נגזרת מהאינטרסים המוגנים במסגרת סעיף 44 לפקודת הראיות המאפשר הטלת חיסיון על ראיה שמסירתה עלולה לפגוע בביטחון המדינה או ביחסי החוץ שלה, באמצעות הוצאת תעודת חיסיון על ידי ראש הממשלה, שר הביטחון
(בנוגע לפגיעה בביטחון המדינה בלבד) או שר החוץ (בנוגע לפגיעה ביחסי החוץ בלבד). דיון בדלתיים פתוחות בשאלת הסרת חיסיון מראיה שלגביה הוצאה תעודת חיסיון עלול לאיין את תכלית הוצאתה של תעודת חיסיון, ועלול הוא עצמו להביא לפגיעה בביטחון המדינה או ביחסי החוץ שלה.
6.
ברם, לעיתים, לאחר קיום הדיון בעתירה, מתברר כי אין בפרסום דבר מסוים בנוגע לעתירה לגילוי ראיה חסויה כדי לפגוע בביטחון המדינה או ביחסי החוץ של המדינה (על פי העניין). כך גם בענייננו, כאשר שר הביטחון שהוציא את תעודת החיסיון סבור כי אין בפרסום ההחלטה כדי לפגוע בביטחון המדינה, ומבקש בעצמו את פרסום ההחלטה. על כך אוסיף כי עצם התנגדותה של המבקשת לפרסום ההחלטה נראית בעיני תמוהה, שהרי היא עצמה סברה כי ראוי שדבר העתירה יפורסם, כעולה מבקשתה לפרסום העתירה שהוגשה בד בבד עם הגשת העתירה.
7.
לא אוכל לסיים מבלי שאתייחס להתנהלות המבקשת. מן הראוי היה שבמקום להתפלמס עם החלטות הרשמת לפיהן היה עליה להגיש בקשה להארכת מועד להגשת תגובתה, הייתה המבקשת מגישה בקשה להארכת מועד כנדרש. משלא עשתה כן, איני מוצא מקום להידרש כלל לתגובה שהוגשה על ידה בחלוף המועד שנקבע לכך.
8.
נוכח האמור לעיל, דין הבקשה להתקבל. החלטתי מיום 21.7.2008 בעתירה מותרת לפרסום.
ניתנה היום, ב' ניסן תש"ע (17.3.2010).
ש ו פ ט