בש"א 6133/07 ורה ראובני נ. שלומית עין דור

1.

לפני בקשה למתן ארכה (מיום 12.7.07) להגשת בקשת רשות לערער על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בירושלים (מיום 3.5.05) במסגרתו בוטל פסק דינו של בית המשפט לענייני משפחה בירושלים (מיום 14.11.2004). המבקשות והמשיבה הם ילדיה ויורשיה של המנוחה

ליזה יעקובוב ז"ל (להלן: המנוחה). המחלוקת בין בעלי הדין נסובה על השאלה האם המשיבה זכאית לקבל מהעזבון (בפועל מיתר היורשים) החזר הוצאות שהוציאה עבור אמה בשנים בהן סעדה אותה. במהלך הדיון בבית המשפט לענייני משפחה הושג הסדר דיוני בין הצדדים. לאחר שלב שמיעת הראיות, החליט בית המשפט לענייני משפחה לשנות מן ההסכמות בין הצדדים ופסק כי המשיבה זכאית להחזר הוצאות בסך 202,500 ₪ , פחות מהסכום המינימאלי שנקבע בהסדר המוסכם. בית המשפט המחוזי ביטל את פסק דינו של בית המשפט לענייני משפחה ופסק לזכות המשיבה סכום של 450,000 ₪ מהעזבון ומהיורשים. ענינו של ההליך דנן בבקשת המבקשות לתקן את פסק דינו של בית המשפט קמא באופן שיובהר

כי החיובים שנפסקו בפסק הדין יוטלו

על עיזבון

המנוחה בלבד, ולא על העיזבון והיורשים ביחד ולחוד.

מכאן הבקשה שלפני.

2.

בבקשה להארכת מועד נטען, כי בהתבסס על פסק דינו של בית המשפט קמא,

פתחה המשיבה, כנגד העזבון וכל יורשי המנוחה, בתוכם המבקשות, תיק הוצאה לפועל הנאמד בסך של כ- 1,000,000 ₪. לטענת המבקשות הליכי ההוצאה לפועל נפתחו לאחר חלוף המועד

להגשת בקשת רשות ערעור, ולפיכך הם בבחינת נסיבה חיצונית שמחוץ לשליטתן המהווה "טעם מיוחד" להארכת המועד המבוקשת. המבקשות סבורות כי הוראות חוק הירושה אינן מאפשרות לחייב יורש מעבר לחלקו בעזבון. לטענתן, מנצלת המשיבה את חוסר בהירותו של פסק הדין כדי לממש אותו כנגדן. עוד נטען כי עניינן מעלה לדיון שאלה משפטית וציבורית ממדרגה ראשונה, המהווה כשלעצמה "טעם מיוחד" המצדיק העתרות לבקשתן החריגה.

3.

המשיבה מבקשת לדחות הבקשה על הסף. לטענתה מעלימות המבקשות במכוון מעיני בית המשפט העובדה כי בית המשפט קמא הבהיר כי החיוב על פי פסק הדין יחול הן על העיזבון והן על היורשים (החלטה מיום 04.07.05). בנסיבות אלה, טוענת המשיבה, יש לדחות את הבקשה על הסף בהיותה נגועה בחוסר תום לב. לגופו של עניין טוענת המשיבה כי הנסיבות עליהן מצביעות המבקשות אינן יכולות לשמש עילה המצדיקה הארכת מועד, ואפילו היה מוגש ההליך דנן במועד, סיכוייו להתקבל באופן שתינתן רשות ערעור על הליך בגלגולו השלישי הינם נמוכים.

4.

לאחר עיון בבקשה ובתגובה לה, כמו גם בתגובה לתגובה מיום 16.9.07,

באתי למסקנה כי דין הבקשה להידחות. בית

המשפט קמא

הגדיר את המחלוקת בין בעלי הדין כך: "המחלוקת שנותרה לדיון בבית משפט קמא ואף בערעור זה נסבה על השאלה האם המערערת זכאית לקבל מהעיזבון (בפועל – מיתר היורשים), החזר הוצאות ...." (פסקה 1 לפסק הדין). בחלק האופרטיבי פסק בית המשפט קמא

כי

"... פסק דינו של בית המשפט קמא מבוטל, והמערערת זכאית לקבל מהעיזבון והיורשים סכום

של 450,000 ₪..." (פסקה 7 לפסק הדין). למרות זאת, הגישו המבקשות לבית המשפט קמא מסמך הנושא את הכותרת " הודעה ובקשה לתיקון טעות סופר" במסגרתו ביקשו תיקון החיוב באופן שיופחת לסך של 32,000 ₪ ויושת על העיזבון לבד. בית המשפט קמא קבע (בהחלטה מיום 04.07.05 , להלן: ההחלטה) כי "כל הדיון

לפני בית המשפט קמא התנהל על בסיס הנחה כי בצד אחד של המתרס ניצבת המערערת, ומולה עמדו העיזבון ויתר היורשים. לפיכך, קבלת הערעור, משמעותה כי המערערת זכאית לקבל את הסך של 450,000 ₪ מהעיזבון והיורשים, כפי שקבענו בסעיף 7 לפסק דיננו. איננו רואים כל צורך לתקן או לשנות קביעה זו" (פסקה 9 להחלטה). כאמור, מבקשות המבקשות להשיג על נקודה אחת ויחידה, והיא עצם חיובן האישי. טענה זו ממש עמדה לדיון במסגרת ההחלטה ונדחתה. המבקשות לא ציינו עניין זה בבקשתן ומחדל זה עומד להן לרועץ. יתרה מכך, טענה זו היא טענה לגופו של עניין, ומקומה, אם בכלל, בבקשת רשות הערעור עצמה. טענה זו אינה יכולה להוות בנסיבות העניין "טעם מיוחד" המצדיק להארכת מועד, קל וחומר להארכת מועד בת למעלה משנתיים ימים. משניתן פסק הדין, קל וחומר משניתנה ההחלטה והובהר למבקשות כי החיוב על פי פסק הדין מוטל על עיזבון המנוחה ועליהן אישית, יכלו באופן כמעט טבעי לצפות כי יופעלו כנגדן הליכי הוצאה לפועל למימוש פסק הדין. ער אני לטענת מבקשת מס' 2 כי לא היתה צד להליך קמא, אולם גם בנתון זה לא מצאתי בכדי לשנות ממסקנתי, שכן עניין זה מתברר לפני בית המשפט קמא במסגרת בקשה לביטול פסק הדין ואין עניינה לכאן. לפיכך, דין הבקשה להידחות.

המבקשות ישאו בהוצאות המשיבה בסך 2,500 ₪. סכום זה ישא הפרשי ריבית והצמדה כדין מיום ההחלטה ועד התשלום בפועל.