בש"א 6266/17 פלוני נ. פלוני

המבקש עותר למתן ארכה להגשת עתירה לדיון נוסף בפסק דינו של בית משפט זה בבע"מ 9195/15 מיום 19.7.2017.

בפסק הדין, שניתן במותב של שבעה שופטים, נדונו בקשות רשות ערעור שהוגשו על ידי המבקש שבכותרת ומבקש נוסף כאילו ניתנה רשות והוגשו ערעורים לפי הרשות שניתנה, והערעורים - אשר עניינם חלוקת נטל מזונות הילדים בין הורים יהודים המקיימים משמורת פיזית משותפת על ילדיהם - התקבלו במובן זה שהדיון בעניינם של הצדדים הושב לבתי המשפט לענייני משפחה על מנת שיקבעו את חלוקת נטל המזונות בהתאם לעקרונות שנקבעו בפסק הדין.

המבקש, אשר כאמור קיבל סעד לטובתו בפסק הדין, הגיש בקשה למתן ארכה להגשת עתירה לדיון נוסף.

לאחר עיון בבקשה וכן בעתירה שהגשתה מתבקשת (אשר צורפה לבקשה כחודש לאחר הגשת הבקשה), סבורה אני כי אין מקום להיעתר לבקשה.

פנייתו הראשונה של המבקש לבית משפט זה נערכה שלושה ימים לאחר שהמועד להגשת העתירה חלף (והעתירה צורפה כאמור כחודש לאחר מכן), כלומר לאחר שהתגבשה הסתמכות הצדדים על סופיות פסק הדין. המבקש לא העלה בבקשתו טעם המסביר את פנייתו לבית המשפט לאחר שהמועד להגשת ההליך חלף. כמו כן, הטעם אשר בשלו התבקשה הארכה הוא פגרת הקיץ והימצאותו של בא-כוח המבקש בחו"ל. אולם כידוע נוכח אופיו המיוחד של הליך הדיון הנוסף חמישה עשר הימים הנתונים להגשת עתירה לדיון נוסף נמנים ממועד מתן פסק הדין, ועוד יוזכר כי ימי הפגרה באים במניין הימים וכי הוראת סעיף 10(ג) לחוק הפרשנות , תשמ"א-1981 אינה חלה בהליך של דיון נוסף (ראו: בש"א 6927/11 רוכמן נ' קיבוץ מענית (24.1.2012)), כך שאין בימי הפגרה, כשלעצמם, להצדיק מתן ארכה, מה גם שהטענה לעניין בא-כוח המבקש נטענה ללא פירוט הולם (לעניין מועדי החופשה) והיא אף לא נתמכה בתצהיר ובאסמכתא. לא הוכח אפוא "טעם מיוחד" המצדיק מתן ארכה, וזאת בפרט בהתחשב בגישה הקפדנית והמצמצמת הנוהגת עימנו בבחינת בקשות למתן ארכה להגשת עתירה לדיון נוסף (ראו בשג"ץ 9099/01 אבו הרביד נ' בית הדין הארצי לעבודה , פסקה 2 (26.12.2001)), ועל כן אף לו היה עניין לנו בבקשת ארכה "רגילה" להגשת עתירה לדיון נוסף, סבורה אני כי הכף היתה נוטה לדחיית הבקשה.

ואולם בענייננו אין מדובר בבקשה שגרתית, ושני טעמים כבדי משקל נוספים מובילים למסקנה כי אין מקום להיעתר לבקשה:

ראשית , נוכח חשיבותה של הסוגיה שעל הפרק הורחב ההרכב אשר דן בהליכים הערעוריים והם נדונו כאמור בפני הרכב של שבעה שופטים, ופסק הדין ניתן פה אחד. אם ככלל בית משפט זה מורה על קיום דיון נוסף בפסק דין שניתן בידי הרכב תלתא במקרים נדירים ויוצאי-דופן, הרי שהמקרים בהם תתקבל עתירה לקיום דיון נוסף בפסק דין אשר ניתן בהרכב של שבעה שופטים כבר בגלגולו המקורי, יהיו נדירים שבעתיים. הודגש בפסיקה בהקשר זה כי " אף אם מבחינה תיאורטית קיימת, נוכח ההלכה שנפסקה בעניין נחמני, סמכות לקיים דיון נוסף גם בפסק דין שניתן במותב של שבעה שופטים, הרי קשה להעלות על הדעת מהו המקרה שבו אכן תופעל סמכות זו ובית המשפט ייאות לקיים דיון נוסף בפסק דין שניתן במותב שבעה. ... כאשר בית המשפט העליון דן בעניין מסוים מלכתחילה בהרכב מורחב, ודאי כאשר מדובר בהרכב מורחב של שבעה שופטים, הרי דנו בו כבר רוב שופטי בית המשפט העליון. בנסיבות אלה פוחת עד מאוד, אם לא מאויין, הצורך לבחון אותו עניין פעם נוספת" (דנג"ץ 10030/06

התנועה לאיכות השלטון בישראל נ' ראש ממשלת ישראל , פסקה 7 (10.1.2007). ואוסיף כי לעמדת כב' הנשיא א' גרוניס כלל לא ניתן להגיש עתירה לדיון נוסף בפסק דין שניתן בהרכב העולה על שלושה שופטים, ראו בש"א 834/14 פלונית נ' פלוני (22.4.2014)). לפיכך סיכוייה של העתירה שהגשתה מתבקשת אינם תומכים, על פניהם, בהיעתרות לבקשה.

שנית , המבקש קיבל כאמור סעד בפסק הדין. אלא מאי? עיון בעתירה שהגשתה מתבקשת מלמד כי טרונייתו של המבקש היא על כך שבפסק הדין נקבעה הלכה אך ביחס למזונות ילדים לאחר גיל 6 ועד לגיל 15. לטענתו היה מקום להחיל את אותה ההלכה גם ביחס להורים לקטינים בגילאי 0 עד 6.

ואולם בכך מעונין המבקש כי הדיון הנוסף בפסק הדין יחרוג מגבולות פסק הדין, בו הודגש והובהר "התכנסנו בהרכב מורחב כדי לבחון אם בשלה העת לסטות מן ההלכה הנוהגת לגבי מזונות ילדים בגילאי 15-6 הנתונים במשמורת פיזית משותפת" (פסקה 147 לפסק דינו של כב' השופט ע' פוגלמן). בקשתו של המבקש היא אפוא כי בית המשפט יערוך דיון נוסף ביחס לסוגיה שלא הוכרעה במודע בפסק הדין (וראה האמור בסעיף 69 לחוות דעתה של כב' השופטת ד' ברק-ארז), וגם מטעם זה סבורה אני כי סיכויי ההליך שהגשתו מתבקשת אינם תומכים בהיעתרות לבקשה.

מטעמים אלו כולם, הבקשה נדחית.

משלא התבקשה תגובה, לא ייעשה צו להוצאות.