בש"א 6549/00 פרץ אברהם נ. כליפא מאיר

זוהי בקשה לקבוע כי בקשת רשות הערעור שהמבקשים מבקשים להגיש הוגשה במועד. מדובר בבקשה לערער על פסק דין של בית המשפט המחוזי, אשר ניתן במעמד הצדדים ביום 15.6.00, ונמסר בפועל למבקשים ביום 18.6.00.

המבקשים ביקשו להגיש את בקשת רשות הערעור ביום 4.9.00, אך מזכירות בית המשפט סירבה לקבל בשל האיחור בהגשתה.

מכאן הבקשה שבפני.

נראה לי כי יש לדחות את הבקשה, משני טעמים:

רשות הערעור חל ביום 3.9.00, כך שהמבקשים אחרו ביום אחד.

המבקשים מפנים לתקנה 459 לתקנות סדר הדין האזרחי התשמ"ד1984-. תקנה זו קובעת כי החלטה בערעור תהיה בכתב, תחתם בידי בית המשפט בעת נתינתה ויירשם בה תאריך נתינתה. לטענתם, כל עוד לא ניתנה ההחלטה בכתב ונחתמה, יש לראותה כאילו טרם ניתנה. המבקשים מוסיפים ומפנים להחלטה ברע"א 5007/92, לוין נגד ארנס ואח' , פ"ד מח(1) 653, שם נדון מצב בו בית המשפט הודיע על תוכן החלטתו במועד כלשהו, ורק מספר ימים מאוחר יותר נחתמה ההחלטה.

חוששני כי השוני העובדתי אינו מאפשר השוואה בין המקרה שבפני למקרה האמור; פסק הדין נשוא בקשה זו הוקרא לבעלי הדין ביום 15.6.00, הועלה על הכתב ונחתם בו ביום. כך שכבר ביום 15.6.00 התקיימו בו כל התנאים המנויים בתקנה 459.

אמנם מסירת פסק הדין למבקשים במזכירות בית המשפט נעשתה רק ביום 18.6.00 (ואף חותמת המזכירות כי ההעתק מתאים למקור נושאת תאריך זה), אולם בנסיבות המתוארות, כאשר הן הקראת פסק הדין והן חתימתו נעשו במועד המוקדם יותר, אינני סבורה שיש לייחס משמעות כלשהי לתאריך המאוחר.

בנוגע למועדי המצאת פסקי דין נקבע העיקרון לפיו יש להעדיף את מועד "הידיעה" על פני מועד "ההמצאה". (רע"א 111/97, אסמעיל נגד סלימאן ואח' , תקדין עליון 97(2) 59; בש"א 548/94, לוי נגד גודלשטיין , תקדין עליון 94(2) 1779).

לא כל שכן בענייננו, כאשר הן מועד הידיעה והן מועד ההמצאה, או חליפתה במקרה זה - ההקראה - היו שניהם באותו מועד.

סיכומו של דבר: ביום 15.6.00 התקיימו לגבי פסק הדין בערעור כל התנאים הרלונטיים לקביעת מועד הערעור: הן כתיבת ההחלטה וחתימתה על ידי בית המשפט, הן ההליך הפורמלי של הקראה, והן הבאתה בפועל לידיעת בעלי הדין.

נוכח כל האמור החלטתי לדחות את הבקשה.

המבקשים יישאו בהוצאות המשיבים בסך 1,500.