בש"א 6592/11 המוטרנות היוונית קתולית נ. יוסף נחלה

לפניי השגה על החלטת המזכירות שלא לקבל לרישום את הערעור שהגישו המבקשים, מן הטעם שההליך הנכון הוא בקשת רשות ערעור.

המשיבים הגישו בבית המשפט המחוזי בחיפה תביעה כנגד המבקשים. בשלב מסוים הגישו המבקשים בקשה למחיקת התביעה בשל כך שהמשיבים לא קיימו צווים הנוגעים לגילוי מסמכים. ביום 3.5.2011 קיבל בית המשפט את הבקשה בקבעו כי "התביעה תיחשב כמחוקה לפי תקנה 122", אלא אם יקיימו המשיבים-התובעים את הנדרש מהם תוך 21 יום. מסתבר כי המשיבים לא קיימו את צו הגילוי במועד שקבע בית המשפט בהחלטה מיום 3.5.2011.

לאחר מכן ניתנו החלטות אחדות של בית המשפט המחוזי, והמבקשים חפצים להשיג על שתיים מהן. ההחלטה הראשונה ניתנה ביום 27.6.2011. בהחלטה זו הבהיר בית המשפט כי המשיבים לא קיימו את הנדרש מהם במועד, ולכן "החל מתום יום 24.5.11, התביעה נחשבה כמחוקה". עם זאת, כך נאמר בהחלטה, ביום 25.5.2011 ביקשו המשיבים הארכת מועד, ובית המשפט נעתר לבקשה זו. בית המשפט דחה את טענת המבקשים כי לא היה רשאי ליתן ארכה נוכח העובדה שהתביעה כבר נמחקה. עוד קבע בית המשפט כי גם במועד המוארך לא קיימו המשיבים את התנאי לאי-מחיקת התביעה, ועל כן "התביעה של התובעים נגד הנתבעים מחוקה איפוא".

ההחלטה הנוספת ניתנה על-ידי בית המשפט המחוזי ביום 14.8.2011, ובה קיבל בית המשפט את בקשתם של המשיבים למתן הארכת מועד להשלמת תצהיר גילוי המסמכים. בית המשפט חזר וקבע כי עומדת לו הסמכות להאריך את המועד גם לאחר שהתביעה נמחקה, וכן קבע כי התצהיר שהגישו המשיבים מקיים את הוראת בית המשפט בדבר גילוי מסמכים.

כאמור, המבקשים הגישו (ביום 12.9.2011) ערעור על ההחלטות מיום 27.6.2011 ומיום 14.8.2011, אך המזכירות מיאנה לקבל את ההליך בסברה כי היה על המבקשים להגיש בקשת רשות ערעור. מכאן ההשגה שלפניי. יצוין כי בנימוקי ההשגה (שהוגשו ביום 20.9.2011) מתמקדים המבקשים בהחלטה מיום 14.8.2011, וטוענים כי החלטה זו שינתה את עיקריו של פסק-הדין מיום 3.5.2011, וכי משבית המשפט קם מכיסאו ביום 3.5.2011, לא הייתה לו סמכות לתקן את פסק-דינו, לשנותו או לבטלו – כפי שעשה.

אין בידי לקבל את עמדת המבקשים.

ככלל, החלטה בבקשה להארכת מועד, כמו-גם החלטה בעניין גילוי מסמכים, היא "החלטה אחרת". בענייננו מוכן אני להניח, לצורך בחינת שאלת הסיווג שלפניי, כי בהחלטתו מיום 14.8.2011 בית המשפט המחוזי לא רק האריך את המועד בעניין גילוי המסמכים, אלא למעשה ביטל את החלטתו בדבר מחיקת התביעה (החלטה שהיא בבחינת פסק-דין). עם זאת, הכלל הוא שכאשר בית המשפט מחליט לבטל פסק-דין, ההחלטה נחשבת "החלטה אחרת" משום שהתיק לא נסגר (ראו למשל אורי גורן, סוגיות בסדר דין אזרחי 377-376 (מהדורה עשירית, 2009)). אמנם, ההלכה האמורה מתמקדת במקרים שבהם נדחתה בקשה לביטול פסק-דין שניתן במעמד צד אחד, ולא זה המצב בעניננו, אך סבורני כי ההיגיון נכון גם למקרה הנדון.

למותר לציין כי אינני מביע כל עמדה בעניין טענת המבקשים כי בית המשפט המחוזי לא היה מוסמך לפעול כפי שפעל. טענה זו על המבקשים להעלות בגדרי הליך ערעורי מתאים, ואין היא משליכה על סיווגה של ההחלטה. כמו-כן אציין כי אין בהחלטתי זו כדי למנוע מהמבקשים להגיש בקשה להארכת מועד להגשת בקשת רשות ערעור. איני מביע כל עמדה לגבי ההחלטה בבקשה כזו, אם תוגש.

אשר על כן, ההשגה נדחית. המבקשים יישאו בשכר טרחת עורך-הדין של המשיבים 3-1 בסך של 1,000 ₪.