בש"א 8474/11 המוטרנות היוונית קתולית נ. יוסף נחלה

1.

זו היא בקשה להארכת מועד להגשתה של בקשת רשות ערעור על החלטת בית-המשפט המחוזי בחיפה מיום 14.8.2011. ברקע הדברים יוער כי קודם להגשת הבקשה להארכת מועד, ניסו המבקשים להגיש הודעת-ערעור לבית-משפט זה ביחס להחלטה האמורה. מזכירות בית-המשפט סירבה לקבל את הערעור לרישום בנימוק שההליך הנכון הוא בקשת רשות ערעור. המבקשים הגישו השגה על החלטת המזכירות, והיא נדחתה בהחלטת כב' הרשם שני מיום 23.10.2011 (בש"א 6592/11). השתלשלות העניינים שקדמה לכך פורטה בהחלטתו הנ"ל של כב' הרשם שני, ואינני רואה לשוב ולפרטה.

2.

החלטת בית-המשפט המחוזי מיום 14.8.2011 נשוא ההליך שבכותרת, הומצאה למבקשים לפי טענתם ביום 15.8.2011. נוכח פגרת הקיץ, מועד 30 הימים להגשתה של בקשת רשות ערעור הסתיים ביום 4.10.2011 . ההליך שבכותרת הוגש ביום 16.11.2011 . נראה כי טעם האיחור נעוץ בטעות שבדין מצד המבקשים לעניין סיווג ההליך הערעורי. בתחילה סברו המבקשים כי קיימת בידם זכות ערעור על החלטת בית-המשפט המחוזי. לאחר שהודעת הערעור מטעם המבקשים נדחתה מן המרשם, ובהתחשב בכך שההשגה על המזכירות נדחתה בהחלטתו של כב' הרשם שני, הוגשה בקשת האורכה שבכותרת. המשיבים 1-3 מתנגדים לבקשה להארכת מועד. המשיב 4 לא מסר תגובתו על-אף ההזדמנות שניתנה לו לכך.

3.

המדובר בבקשת אורכה שאינה קלה להכרעה. מחד גיסא , כפי שצוין לעיל, המועד האחרון לפי דין להגשתה של בקשת רשות ערעור היה ביום 4.10.2011 . פנייתם הראשונה של המבקשים למזכירות בית-משפט זה בניסיון להגיש ערעור בזכות מטעמם, נעשתה כשלושה שבועות קודם לכן - ביום 12.9.2011. במועד הנ"ל הוגשה השגתם של המבקשים על החלטת המזכירות לדחות את הערעור מן המרשם (בש"א 6592/11 הנ"ל), וביום 20.9.2011 התבקשה תגובת המשיבים להשגה. מכאן שהמשיבים ידעו על רצונם של המבקשים להשיג על החלטת בית-המשפט המחוזי בתוך תקופת 30 הימים להגשתה של בקשת רשות ערעור. בהתחשב בכך, אין לומר כי האיחור בהגשת ההליך גרם לפגיעה מהותית בצפייתם של המשיבים 1-3 לסופיות הדיון. מכל מקום, אין טענה מצד המשיבים להסתמכות או לנזק ממשי כתוצאה מהאיחור הנדון. לכך יש להוסיף כי על פני-הדברים, ההליך הערעורי נשוא בקשת האורכה מעורר היבטים דיוניים הראויים לכאורה לבירור, ולפיכך לא ראיתי לחסום את אפשרות בחינתם על הסף. יצוין כי בדבריי אלה אין כדי לקבוע מסמרות בשאלת תחולתו בנסיבות העניין של צו בתי המשפט (סוגי החלטות שלא תינתן בהן רשות ערעור), התשס"ט-2009, וטענות הצדדים בעניין זה שמורות להם.

מאידך גיסא , מדובר באיחור משמעותי בהגשת ההליך הערעורי. במיוחד הטרידה אותי העובדה שהמבקשים לא הציגו בטיעוניהם הסבר ממשי לשיהוי בן שלושת השבועות מאז מתן החלטתו של הרשם שני מיום 23.10.2011 לפיה נדחתה ההשגה על מזכירות בית-המשפט בעניין סיווג ההליך (ההחלטה הומצאה למבקשים ביום 25.10.2011), ועד להגשת ההליך שבכותרת ביום 16.11.2011. אמנם, המבקשים הודיעו למשיבים ביום 6.11.2011 על רצונם להגיש הליך ערעורי. עם זאת, הודעה זו ניתנה לאחר

שהמועד החוקי להגשת ההליך הערעורי כבר חלף, בלא שהוצגה הצדקה ממשית לשיהוי הנדון.

זאת ועוד; בנסיבות העניין, קיים ספק האם מלכתחילה טעותם של המבקשים לגבי דרך ההשגה המתאימה על החלטת בית-המשפט המחוזי, היתה טעות סבירה בנסיבות העניין (לעניין בחינת סבירותה של טענת טעות שבדין במסגרת בקשה להארכת מועד - הן במישור האובייקטיבי והם במישור הסובייקטיבי - ראו לאחרונה החלטותיו של כב' השופט ג'ובראן בבש"ם 6229/11 דון-יחיא נ' הועדה המקומית לתכנון ובניה , חיפה (לא פורסם, 10.1.2012); וכן: בבש"ם 8097/11 מהאנה נ' פקיד רישוי-משרד הפנים (לא פורסם, 11.1.2012)).

במישור האובייקטיבי - אני נוטה לדעה כי טעותם של המבקשים לעניין סיווג ההליך יכולה היתה להימנע באורח סביר, בשים לב להיותם של המבקשים מיוצגים, ובשים לב לנימוקים שפורטו בהחלטתו של כב' הרשם שני מיום 23.10.2011. יצוין כי בהליך שלפניי טענו המבקשים כי רצו להימנע מהגשת כפל הליכים נוכח שאלת סיווג ההליך. לפי הנטען, מאחר שבתחילה סברו המבקשים כי קיימת בידם זכות לערער על החלטת בית-המשפט קמא, הם הגישו בשעתו ערעור בזכות לבית-משפט זה. בהתייחס לטענה זו אזכיר כי בפסיקתו של בית-משפט זה כבר נקבע כי במקרי ספק לעניין סיווג הליך, מן ראוי להגיש בקשת רשות ערעור (להבדיל מערעור בזכות או כפל הליכים, קרי- גם ערעור בזכות וגם בקשת רשות ערעור). הנחייה זו נובעת מכך שלוח הזמנים להגשתה של בקשת רשות ערעור קצר יותר ביחס להגשת ערעור, באופן המעמיד את הצד שכנגד מבעוד מועד על הכוונה לנהל הליך ערעורי. זאת ועוד; בהתאם לתקנה 410א לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד-1984, ניתן להפוך במקרים מתאימים בקשת רשות ערעור לערעור בזכות, אולם ככלל לא ניתן לעשות כן בכיוון ההפוך. בהתחשב בכל אלה, נותר ספק ממשי בדבר סבירותה האובייקטיבית של טעות המבקשים. יחד עם זאת, אני רואה להעיר כי בנסיבות המקרה אין לשלול אפשרות לפיה אופן התפתחות ההליך בבית-המשפט קמא תרם לאי-הבנה סובייקטיבית בעניין סיווג ההליך הערעורי, וראיתי להביא זאת בחשבון שיקוליי.

4.

לאחר בחינת מכלול השיקולים האמורים ואיזון ביניהם, באתי למסקנה כי הפתרון המידתי בנסיבות העניין הוא מתן אורכה קצרה להגשתה של בקשת רשות ערעור, בכפוף לחיוב המבקשים בהוצאות המשיבים 1-3 בהליך שלפניי בשיעור הולם.

אשר על כן, ניתנת בזאת אורכה למבקשים להגשתה של בקשת רשות ערעור תוך 3 ימים מעת המצאת החלטה זו. תנאי לקבלת ההליך לרישום יהיה הצגת אישור למזכירות בית-המשפט בדבר תשלום הוצאות למשיבים 1-3 בהליך שלפניי בסך 4,000 ש"ח. המבקשים יציינו את דבר האורכה בפתח כתב בקשת רשות הערעור שיוגש מטעמם, ויצרפו אליו עותק מהחלטתי זו.