בש"א 6645/06 עזבון המנוח אמזלג יוסף ז"ל ו-12 אחרים נ. מדינת ישראל-משרד הב

לפניי ערעור על החלטת הרשמת

ש' ליבוביץ'

מיום 14.6.06, לפיה התקבלה בקשת המשיבה 1 (להלן:

המדינה ) להארכת מועד להגשת ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בירושלים.

ביום 13.7.05 ניתן פסק דינו של בית המשפט המחוזי בירושלים (להלן: פסק הדין ), בו נקבע כי המדינה התרשלה כלפי מר יוסף אמזלג (להלן: המנוח ), בכך שבשנת 1949, לאחר שהמנוח שוחרר מצה"ל בשל מחלת נפש, הרחיקה אותו לצרפת, שם שהה בבתי חולים פסיכיאטריים במשך שלושים וחמש שנים. המדינה חויבה לשלם למנוח, אשר במועד מתן פסק הדין היה עדיין בין החיים, פיצויים והוצאות שכר טרחת עו"ד, בסך כולל של 1,650,000 ₪. בעקבות פסק הדין, עליו שקלו שני הצדדים לערער, ונוכח חששה של המדינה כי האפוטרופוסיות של המנוח, אשר היו גם יורשותיו, ימעלו בכספי הפיצויים או יקמצו בהוצאות לטובתו של המנוח, הגיעו הצדדים להסכמה, אשר מטרתה היתה להבטיח כי כספי הפיצויים ינוהלו כראוי וישמשו לרווחתו של המנוח, ואשר תייתר את הערעורים. הסכמה זו כללה שני נדבכים. ראשית, הצדדים הגיעו להסכם באשר לאופן ניהול כספי הפיצויים (להלן:

ההסכם המהותי ). ביום 14.11.05 הגישו הצדדים לבית המשפט לענייני משפחה בקשה ליתן תוקף של החלטה להסכם המהותי, במסגרתו התבקש בית המשפט לענייני משפחה למנות אפוטרופוס נוסף למנוח וליתן לו ולאפוטרופסיות הקיימות הוראות בדבר אופן השימוש בכספים לרווחתו של המנוח. במקביל, הגיעו הצדדים להסכמה באשר להימנעותם מהגשת ערעור על פסק הדין של בית המשפט המחוזי (להלן:

ההסכם הדיוני ), כדלקמן:

"בין המבקשת לבין המשיב 1 ובני משפחתו הושג הסכם ביחס לניהול האפוטרופסות על הכספים בהם חויבה המבקשת בפסק דינו של בית המשפט המחוזי. בקשה לבית המשפט למשפחה, המתארת את ההסכם האמור, מצ"ב כנספח א'.

המבקשת מסכימה שלא להגיש ערעור, בתנאי שיכובד ההסכם האמור, וכל עוד יכובד. בהתחשב בהסכמה זו, גם המשיב 1 מסכים שלא להגיש ערעור מטעמו.

במידה שתמצא המבקשת, לפי שיקול דעתה, כי ההסכם המצ"ב הופר, ולא תוקנה ההפרה תוך זמן סביר מפנייה, תודיע על כך למשיבים ולבית המשפט הנכבד. תוך 45 ימים ממועד ההודעה כאמור יהיו רשאים הצדדים להגיש ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי, ככל שימצאו לנכון.

עם הגשת ערעור על ידי המבקשת, מוסכם כי תעמוד למבקשת הזכות להגשת בקשה לעיכוב ביצוע ולהשבת הכספים ששולמו לפי פסק הדין, והעובדה שהכספים כבר שולמו על ידי המבקשת לא תשמש כטענת מגן מצד המשיב".

ביום 17.11.05 נתנה רשמת בית משפט זה תוקף של החלטה להסכם הדיוני. ביום 12.12.05 הלך המנוח לעולמו, וזאת בטרם אושר ההסכם המהותי על ידי בית המשפט לענייני משפחה, ובטרם נעשה שימוש כלשהו בכספי הפיצויים, אשר הוחזקו אותה עת בנאמנות על ידי בא-כוח המערערים. שלושה ימים לאחר פטירתו של המנוח, הגישה המדינה הודעה לבית המשפט העליון, בה טענה כי נוכח פטירתו של המנוח בטרם אושר ההסכם המהותי, עומדת לה זכות להגיש ערעור מכוח ההסכם הדיוני. לחלופין, ביקשה המדינה הארכת מועד להגשת ערעור על פסק הדין, שלא במסגרת ההסכם הדיוני. ביום 12.1.06 הגישה המדינה ערעור על פסק הדין (ע"א 402/06). בני משפחתו של המנוח, המערערים בהליך הנוכחי, הגישו בקשה לדחיית ערעורה של המדינה על הסף, בטענה כי המועד להגשת ערעור חלף, וכי ההסכם הדיוני אינו מקנה למדינה זכות להגיש ערעור בנסיבות המקרה.

ביום 25.7.06 החליטה הרשמת לקבל את בקשת המדינה להארכת מועד להגשת ערעור. הרשמת קבעה כי קיים חסר בהסכם הדיוני באשר לשאלה אם בנסיבות המקרה המיוחדות מהווה ההסכם הסדר שלילי, המונע הגשת ערעור שלא במסגרת ההסכם, וכי יש להשלים חסר זה על פי תכליתו האובייקטיבית של ההסכם. הרשמת הגיעה למסקנה כי בהתאם לתכלית זו, ובנסיבות המקרה, אין לפרש את ההסכם הדיוני כהסדר שלילי, ולפיכך אין מניעה מהגשת בקשה להארכת מועד שלא במסגרת ההסכם הדיוני. הרשמת המשיכה וקבעה כי במקרה דנן מתקיימים טעמים מיוחדים המצדיקים להיעתר לבקשה להארכת מועד, וזאת בשל מספר שיקולים. ראשית, הרשמת קבעה כי נוכח העובדה שההסכם המהותי טרם אושר על ידי בית המשפט לענייני משפחה, עוצמת הפגיעה באינטרס סופיות הדיון הינה פחותה באופן משמעותי. שנית, נוכח חשיבותה של זכות הערעור, הרי שחוסר הבהירות באשר לכוונת הצדדים לגבי זכות הערעור בנסיבות המקרה משמשת כטעם מיוחד להיעתר לבקשה. שלישית, הרשמת קבעה כי לא ניתן לשלול את האפשרות שסכום הפיצויים מכיל רכיב הצופה פני עתיד, וכי בית המשפט שלערעור עשוי להתחשב בעובדה שהמנוח נפטר בטרם נדון הערעור; משכך, לא ניתן לשלול את סיכויי הערעור. לאור מסקנתה כי ההסכם הדיוני אינו מונע הגשת בקשה להארכת מועד מחוץ למסגרת ההסכם, לא מצאה הרשמת מקום להכריע בשאלת תוקפו ופרשנותו של ההסכם הדיוני עצמו.

בערעור שבפניי טוענים המערערים כי מטרתם של ההסכמים בין הצדדים היתה למנוע מצב בו כספי הפיצויים ישמשו שלא לטובתו של המנוח, וכי לשם כך הוטלה סנקציה נגד האפוטרופוסיות, בדמות זכות להגשת ערעור מצד המדינה, במידה שימעלו בכספים. המערערים טוענים כי כוונת הצדדים היתה כי המקרה היחיד בו תתאפשר הגשת ערעור הינו במקרה של הפרת ההסכם, וכי פטירתו של המנוח אינה נכנסת בגדר כך. המערערים מדגישים כי תכליתו של ההסכם היתה לשמור על התובע בחייו, תכלית אשר אינה מתיישבת עם פרשנות לפיה פטירתו של המנוח מקנה למדינה זכות ערעור. עוד טוענים המערערים כי מותו של המנוח לא היה אירוע בלתי צפוי, שכן מדובר היה באדם חולה המתקרב לגיל שמונים, והמערערים אף הביעו בפני המדינה את חששם כי המנוח ילך לעולמו בטרם ייהנה מכספי הפיצויים. חרף זאת, המדינה לא ביקשה לקבוע כי תעמוד לה זכות ערעור במקרה פטירתו של המנוח. זאת, אף על פי שברור היה לצדדים כי לאחר פטירתו של המנוח, יירשו אותו המערערים. המערערים אף מעלים טענות כנגד קביעתה של הרשמת בדבר התקיימותם של טעמים מיוחדים להארכת מועד.

בתגובתה לערעור מדגישה המדינה כי הסכמתה לוותר על הערעור, חרף דעתה כי בפסק הדין של בית המשפט המחוזי נפלו טעויות משפטיות ברורות, נבעה משיקולי חסד, ומתוך רצון לאפשר למנוח ליהנות בשנותיו האחרונות משיפור ניכר באיכות חייו. בשל כך היה למדינה עניין לוודא, באמצעות ההסכם המהותי, כי הסכמתה לשלם כספים למנוח תפעל לטובתו האישית בלבד, ולא לטובת חלק מבני משפחתו, אשר, לגישתה, עומדים מאחורי התביעה בחוסר תום לב. המדינה טוענת כי מנוסח ההסכם הדיוני, הקובע כי "המבקשת מסכימה שלא להגיש ערעור, בתנאי שיכובד ההסכם כאמור, וכל עוד יכובד", עולה כי לויתור המדינה על הגשת הערעור נקבעו הן תנאי מתלה ("בתנאי שיכובד") והן תנאי מפסיק ("כל עוד יכובד"). לגישת המדינה, התנאי המתלה לא נתקיים, מאחר שהמנוח הלך לעולמו בטרם נכנס ההסכם המהותי לתוקפו (שכן ההסכם לא אושר על ידי בית המשפט לענייני משפחה), ומשכך, המדינה לא וויתרה על זכות הערעור. לגישת המדינה, אף לו היה המנוח נפטר לאחר אישור ההסכם המהותי ותחילת ביצועו, היה מתקיים התנאי המפסיק שבהסכם הדיוני, ולמדינה היתה עומדת זכות ערעור. מוסיפה המדינה וגורסת כי אף אם לא עומדת לה הזכות לערער מכוח ההסכם הדיוני, עדיין מתקיימים טעמים מיוחדים המצדיקים מתן הארכת מועד, מחוץ למסגרת ההסכם.

דין הערעור להידחות. כאמור, הרשמת הגיעה למסקנתה לאור קביעתה כי בנסיבות המקרה, ההסכם הדיוני אינו מהווה הסדר שלילי, ומשכך אין מניעה מהגשת בקשה להארכת מועד להגשת ערעור מחוץ למסגרתו, וכי מתקיימים טעמים מיוחדים למתן הארכת מועד. דעתי היא כי גם הליכה בדרך של פרשנות ההסכם הדיוני עצמו, תוביל לאותה תוצאה, ולפיכך אינני נדרשת לשאלה אם ההסכם מהווה הסדר שלילי. זאת נוכח מסקנתי כי פרשנות ההסכם הדיוני, הן על פי לשונו והן על פי תכליתו, מובילה למסקנה כי בנסיבות המקרה, ההסכם מאפשר למדינה להגיש ערעור מכוחו. מבחינת לשונו של ההסכם, צודקת המדינה בטענתה כי הסכמתה להימנע מהגשת ערעור הותלתה בכך שיכובד ההסכם המהותי אליו הגיעו הצדדים. מאחר שבית המשפט לענייני משפחה טרם סיים את ההליך המהותי, טרם מינה אפוטרופוס נוסף וטרם נתן לו הנחיות באשר לניהול כספי הפיצויים, הרי שלא הושלם גם ההסדר הדיוני. גם בחינת התכלית הסובייקטיבית המשותפת לצדדים, כפי שזו עולה מנסיבות המקרה, מביאה למסקנה כי פרשנותו הראויה של ההסכם מאפשרת למדינה להגיש ערעור בהתקיים תנאים מסויימים, ללא הגבלת זמן. מעצם העובדה שהצדדים ביססו את ההסכמה ביניהם על שני הסכמים, הקשורים זה בזה, ניתן ללמוד כי כוונתם המשותפת היתה שהוויתור על הערעור ייעשה רק במקביל לקיומו של מנגנון אשר יבטיח כי השימוש בכספי הפיצויים ייעשה לרווחתו של המנוח. משלא התקיים מנגנון כאמור, אין לראות במדינה כמסכימה לוותר על זכות הערעור. יצוין, כי אף אם יש ממש בטענת העותרים, כי אילו היה המנוח נפטר זמן קצר לאחר אישור ההסכם, עדיין מרבית הכספים היתה מגיעה לידי המערערים כיורשיו, בלֹא שהיתה עומדת למדינה זכות ערעור, הרי שיש בכך לכל היותר כדי להותיר את ההסכם הדיוני כנתון לשתי אופציות פרשניות; במצב כזה, בשל מעמדה של זכות הערעור במשפטנו, יש להעדיף את הפרשנות המאפשרת הגשת ערעור, על פני זו אשר אינה מאפשרת את הגשתו (ראו ר"ע 587/83

ועד הבית ברחוב תנועת המרי 2, קרית אונו, ואח' נ' ירדני ואח', פ"ד לח(4) 487, 492-491).

עוד יצוין, כי מאחר שההסכם הדיוני קיבל תוקף של החלטה על ידי רשמת בית משפט זה, הרי שעל פני הדברים נראה כי משעומדת למדינה זכות להגיש ערעור מכוחו של הסכם זה, לא נדרשת הארכת מועד להגשת הערעור. מכל מקום, גם אם אניח שהארכת המועד אינה ניתנת באופן אוטומטי, אזי עצם קיומו של ההסכם בין הצדדים, אשר מכוחו יכולה המדינה להגיש ערעור, מהווה טעם מיוחד למתן הארכת מועד להגשת ערעור בנסיבות המקרה.

נוכח כל האמור לעיל, צדקה הרשמת בכך שאפשרה למדינה להגיש ערעור על פסק הדין.

הערעור נדחה.