בש"א 6694/14 תלמוד תורה וישיבת קרית ספר ובית התבשיל בעה"ק ירושל נ. מנהל ה

לפניי בקשה להארכת מועד להגשת ערעור על החלטה של בית המשפט המחוזי בירושלים מיום 6.8.2014 (בת"א 37113-07-14).

להלן הרקע בקצרה: ביום 20.7.2014 פנתה המבקשת לבית המשפט המחוזי בירושלים בבקשה להארכת מועד להגשת השגה לפני מנהל הארנונה בעיריית ירושלים בגין חיובה בארנונה. בהחלטתו מיום 6.8.2014 קבע בית המשפט המחוזי כי לפי פסיקתו של בית המשפט העליון בעניין עבוד (בר"מ 901/14 עבוד נ' עיריית חיפה (6.7.2014)), אין הוא מוסמך לדון בבקשה, כי אם ועדת הערר לענייני ארנונה או לחלופין מנהל הארנונה של העירייה. יצוין, כי במסגרת ההחלטה הוסיף בית המשפט המחוזי וקבע כי לאור הסכמתו של המשיב ולפנים משורת הדין, ניתנת ארכה באשר לשנת המס 2014.

המבקשת, כך נראה, בחרה לפעול בהתאם להחלטתו של בית המשפט המחוזי, וביום 28.9.2014 הגישה לוועדת הערר בקשה להארכת מועד להגשת השגה. עם זאת ביום 6.10.2014 הגישה גם את הבקשה שלפניי, שבה היא עותרת להאריך לה את המועד להגשת ערעור על החלטת בית המשפט המחוזי מיום 6.8.2014, זאת עד שוועדת הערר תכריע בהליך התלוי ועומד שלפניה. המבקשת מציינת כי אם ועדת הערר תיעתר לבקשה להארכת מועד להגשת השגה – יתייתר הצורך בנקיטת הליך בבית המשפט העליון.

המשיב סבור כי דין הבקשה להידחות, ואלה נימוקיו: ראשית , משמצא בית המשפט המחוזי כי אינו מוסמך לדון בבקשה שהונחה לפניו, הרי שגם בית משפט זה "נעדר סמכות לדון בה – כערכאה גבוהה יותר"; שנית , החלטתו של בית המשפט המחוזי מיום 6.8.2014 היא בבחינת "החלטה אחרת", אשר הערעור עליה טעון רשות; ו שלישית , בנסיבות העניין המבקשת לא הייתה רשאית לפנות לוועדת הערר, אלא הסמכות נתונה למנהל הארנונה.

איני סבור כי יש מקום ליתן ארכה כמבוקש.

ראשית אציין, כי טענתו של המשיב בדבר חוסר סמכותו של בית משפט זה אינה נהירה לי. משניתנה החלטה של בית משפט מחוזי בהליך שבא לפניו – לרבות החלטה כי הוא אינו הגורם המוסמך לדון בהליך – ברי כי עומדת לבעל-הדין אפשרות להשיג על החלטה זו לפני בית המשפט העליון (בין בערעור בין בבקשת רשות ערעור – על-פי הכללים הנוהגים בעניין זה). שאם לא כך, הרי שהחלטה של ערכאה דיונית בעניין חוסר סמכותה תהפוך להחלטה שאין אחריה ערעור, ולתוצאה כזו אין היגיון ואין עיגון בדין (ממילא לא קשה למצוא דוגמאות שבהן בית משפט זה דן בערעורים על החלטות של בית המשפט המחוזי בדבר חוסר סמכותו לדון בהליך מסוים – ראו למשל רע"א 6132/09 עיריית טירת הכרמל נ' כלל השקעות בנדל"ן בע"מ (14.10.2009)). ודוק: ברי כי בית משפט זה אינו דן בבקשה להארכת מועד להגשת השגה – כפי שמשתמע לכאורה מסעיף 5 לתגובת המשיב – אלא סמכותו היא לדון בהליך ערעורי המופנה נגד החלטתו של בית המשפט המחוזי. סמכות זו – קיימת גם קיימת.

עם זאת, כאמור, לא מצאתי מקום להיענות לבקשה להארכת מועד, ולעניין זה אדגיש שתי נקודות. ראשית , ספק בעיני אם עומדת למבקשים זכות ערעור על החלטתו של בית המשפט המחוזי מיום 6.8.2014. בהקשר זה יש לזכור כי לפי פסיקה מושרשת של בית המשפט העליון, החלטה הדוחה בקשה להארכת מועד להגשת הליך היא בבחינת "החלטה אחרת" (ראו למשל רע"א 3968/93

זפקו נ' פינקל (29.8.1993); רע"א 8259/02

ארבל נ' ברק (10.12.2002); ע"א 7829/04

הבנק הבינלאומי הראשון לישראל בע"מ נ' פאן אל-א סחר בינלאומי פ.א. בע"מ (בפירוק) (13.7.2008)). אמנם, בענייננו לא מדובר בבקשה "רגילה" להארכת מועד לנקיטת הליך, אלא בבקשה להארכת מועד לנקיטת הליך השגה לפני מנהל הארנונה. כמו-כן בית המשפט לא דחה את הבקשה אלא קבע כי אינו מוסמך לדון בה. עם זאת, ניתן לסבור כי אין באלה כדי לשנות מן הכלל הרגיל שלפיו הליך של בקשה להארכת מועד אינו נחשב הליך "עיקרי" כי אם הליך "טפל" וכי הערעור על החלטה בהליך מסוג זה טעון רשות. ככל שהערעור אכן טעון רשות, ואני נוטה לחשוב שזה המצב, הרי שבקשת הארכה הוגשה לאחר חלוף המועד שבו היה על המבקשת להגיש בקשת רשות ערעור.

שנית , ומכל מקום, הנימוק המונח ביסוד הבקשה אינו משכנע. אמנם, הליך תלוי ועומד עשוי להוות "טעם מיוחד" למתן ארכה להגשת הליך ערעורי, אולם בכגון דא כל מקרה נבחן לפי נסיבותיו. בענייננו, אני רואה קושי במצב שבו המבקשת פונה לוועדת הערר בבקשת ארכה – כלומר פועלת על-פי החלטתו של בית המשפט המחוזי – ובד-בבד מנסה לשמור לעצמה את האפשרות להשיג בדיעבד על החלטתו של בית המשפט המחוזי, למקרה שבו לא תהא שבעת רצון מהחלטתה של ועדת הערר. לא מצאתי בנימוקי הבקשה הצדקה מספקת לגישה דיונית זו של "אחוז בזה וגם מזה אל תנח ידך".

לאור כל האמור – הבקשה נדחית. בנסיבות העניין לא ראיתי ליתן צו להוצאות.