רע"א 6132/09 עיריית טירת הכרמל נ. כלל השקעות בנדל"ן בע"מ

1.

בקשת רשות ערעור על החלטת בית המשפט המחוזי בחיפה (כבוד השופטת ב' בר-זיו), אשר הורה על העברת הדיון בתביעת המשיבות לבית משפט השלום.

2.

בשנת 2002 הגישו המשיבות לבית המשפט המחוזי בחיפה תביעה כספית בסך כ-5 מיליון ש"ח נגד המבקשת, עיריית טירת הכרמל. עניינה של התביעה בביטול חובות ארנונה של המשיבות וכן בהשבת תשלומים אשר נגבו, לטענת המשיבות, שלא כדין. בשלב מאוחר יותר תוקנה התביעה כך ששווי הסעד הנתבע הועמד על כ-18 מיליון ש"ח. ביום 2.3.03 הגישה המבקשת תביעה שכנגד בסך 3,48 מיליון ש"ח. ביום 27.3.05 הורה בית המשפט המחוזי על סילוקה על הסף של תביעת המשיבות מחמת היעדר סמכות עניינית. המשיבות ערערו על פסק-הדין לבית משפט זה (ע"א 5055/05). פסק הדין בערעור ניתן ביום 2.5.07. בפסק הדין, שניתן בהסכמת הצדדים, נקבע כי ערעור המשיבות יידחה, בכפוף לכך ש"ההליך בגין נכס ריק יוכל להתברר בבית המשפט בהליך הנוכחי". כן נקבע, כי המשיבות יוכלו לפנות בבקשה להארכת מועד לוועדת הערר לענייני ארנונה ביחס לנושאים האחרים שנכללו בתביעה (להלן - פסק הדין בערעור ). ההליך המשיך להתנהל בבית המשפט המחוזי. ביום 22.1.09 הגישו המשיבות בקשה להפחתת תשלום המחצית השנייה של אגרת בית המשפט וכן להשבת אגרה ששולמה ביתר. זאת, בטענה כי סכום התביעה, לאחר פסק הדין בערעור, הוא כ-1,3 מיליון ש"ח בלבד. הבקשה נדחתה ביום 5.4.09 על ידי רשם בית המשפט המחוזי (כבוד השופט מ' רניאל). על החלטה זו לא השיגו המשיבות. עם זאת, ימים ספורים טרם המועד שנקבע לדיון הוכחות (28.6.09), הגישו המשיבות בקשה לדחיית מועד הדיון ולהקטנת סכום התביעה. בקשה זו נדחתה על-ידי בית המשפט המחוזי (כבוד השופטת ב' בר-זיו), ביום 24.6.09. המבקשת, מצידה, הגישה בקשה למחיקת התביעה על הסף, ולאחר מכן המירה אותה בבקשה לדחיית התביעה על הסף שהוגשה ביום 28.6.09, הוא המועד שנקבע לשמיעת הוכחות. במועד זה לא נשמעו הוכחות. בית המשפט המחוזי קבע בהחלטה שניתנה באותו יום כי התביעה נמצאת בסמכות יחודית של בית משפט השלום והורה כי הדיון בתביעה יועבר, על כן, לבית משפט השלום. עוד נקבע, כי בית משפט השלום ידון בסוגיית האגרה. על החלטה זו נסובה בקשת רשות הערעור שלפניי. החלטתי לדון בבקשה כאילו ניתנה רשות והוגש ערעור על פיה.

3.

דין הערעור להתקבל. בית המשפט המחוזי לא היה רשאי להעביר את הדיון בתביעה לבית משפט השלום. ככלל, נקבעת הסמכות העניינית לפי סכום התביעה או שוויו של הסעד המבוקש ביום הגשתה של התביעה. כידוע, סמכותו העניינית של בית המשפט המחוזי חלה על תביעות כספיות שסכומן או שוויין למעלה מ-2.5 מיליון ש"ח (סעיפים 40(1) ו- 51(א)(2) לחוק בתי המשפט [נוסח משולב], התשמ"ד-1984). במקרה דנא, שווי התובענה במועד הגשתה עמד על כ-5 מיליון ש"ח (ולאחר תיקון על 18 מיליון ש"ח). העובדה, כי במהלך ניהול ההליך חלו התפתחויות ביחס לסכום התביעה אינה רלוונטית לעניין הסמכות העניינית. זאת, למעט חריג החל במקרים בהם מתוקן כתב התביעה באופן המוציא את הסעד המבוקש מגדר סמכותו העניינית של בית משפט השלום. נקבע, כי במקרים אלה על בית משפט השלום להעביר את הדיון לבית המשפט המחוזי (רע"א 2992/98 ספקטור נ' מגדל חברה לביטוח בע"מ , פ"ד נב(3) 673 (1998)). ויודגש, חריג זה אינו חל במקרים ההפוכים, בהם מתיר בית המשפט המחוזי לתקן כתב תביעה על דרך הפחתה של הסכום הנתבע אל מתחת לתקרת סמכות בית משפט השלום (רע"א 60/03

רובין נ' אפלבוים , פ"ד נז(3) 475 (2003)). בענייננו אמורים הדברים מקל וחומר, שכן כתב התביעה שהוגש על-ידי המשיבות כלל לא תוקן על-ידי בית המשפט המחוזי. יצוין, כי בית משפט מחוזי אף אינו רשאי להעביר דיון בתביעה לבית משפט השלום על סמך הערכה כי שווי הסעד הנתבע נמצא בסמכותו העניינית של זה האחרון (ראו למשל, רע"א 1754/00 אשורוב נ' הראל חברה לביטוח בע"מ (לא פורסם, 25.12.2000)). עוד יובהר, כי אף בהסדר שנקבע בפסק הדין בערעור אין כדי לשנות מהמסקנה האמורה. כאמור, פסק הדין בערעור קבע, כי הדיון בתביעה ימשיך רק ביחס לחלק מהסעדים הנתבעים. הדבר דומה למצב בו בית משפט מחוזי שדן בתביעה מחליט כי דינם של חלק מהסעדים להימחק על הסף מחמת היעדר סמכות. ברי, כי במצב כזה על בית המשפט להמשיך ולדון בהליך והוא אינו רשאי להעביר את הדיון לבית משפט השלום הגם שהסכום שנותר בא בגדר סמכותו של בית משפט השלום. משכך, דין החלטת בית המשפט המחוזי בדבר העברת הדיון בהליך לבית משפט השלום להתבטל.

4.

אוסיף, כי אינני מוצא לנכון להתייחס למכלול הטענות שהעלו הצדדים בעניין תשלום האגרה וכן באשר למחיקת התביעה או דחייתה. כאמור, בקשת המשיבות להפחתת המחצית השנייה של האגרה נדחתה על-ידי רשם בית המשפט המחוזי. המשיבות לא השיגו על החלטה זו, ומשכך עליהן לשאת בתשלום יתרת האגרה, כפי שנקבע. לצד זאת, מצאתי לנכון להאריך את המועד שנקבע לתשלום האגרה. לפיכך, אני מורה כי הדיון בתביעה יוחזר לבית המשפט המחוזי. המשיבות ישלמו את האגרה שנקבעה בהחלטה מיום 5.4.09, תוך 30 ימים ממועד המצאת פסק דין זה. כמובן, שהיה והאגרה לא תשולם, רשאי בית המשפט לפעול כאמור בדין בנסיבות כאלה.

5.

הערעור מתקבל אפוא, כאמור לעיל. המשיבות יישאו בשכר טרחת עורך דין בשתי הערכאות בסך 40,000 ש"ח.