בש"א 6829/05נטליה סרקליבצקי נ. אינה קוגן

1.בפני בקשה למתן הוראה כי יקובל ערעורם של המבקשים, ולחלופין בקשה להארכת מועד להגשת בקשת רשות ערעור. עניינו של ההליך שבכותרת בהחלטתו של בית המשפט המחוזי בירושלים להעביר מתפקידו בורר שמונה על ידי הצדדים, לבקשת המשיבה בהליך שבכותרת, וזאת מן הטעם שהבורר גילה אפשרות ממשית למשוא פנים.

2.המבקשים טוענים כי החלטתו של בית המשפט המחוזי היא "פסק דין", ולא "החלטה אחרת". ראשית , כיוון שההחלטה אינה אחת מן ההחלטות המנויות בסעיף 38 לחוק הבוררות, תשכ"ח-1968 (להלן- חוק הבוררות או החוק), ואשר הערעור עליהן הוא בדרך של בקשת רשות. שנית , כיוון שאין המדובר בהחלטה הנוגעת רק לבוררות עצמה, אלא יש בה כדי להשפיע על מעמדו של הבורר באופן ממשי. המבקשים טוענים כי אכן בורר הוא ערכאה מעין שיפוטית, ולפיכך הפנייה לבית המשפט המחוזי מהווה פניה לערכאה שניה, אך אין כן במצב בו מדובר בבקשה לפסלות הבורר, ובעיקר בעניננו, מקום בו כלל לא הוגשה בקשה מסודרת לפסלות, הבורר לא קיים דיון בשאלת פסלותו ולא נתן כל החלטה בעניין. לפיכך, דין ההליך להידון כערעור בזכות. לחלופין מבוקשת הארכת מועד להגשת רשות ערעור, כיוון שהמבקשים סברו כי מדובר בערעור בזכות, וכיוון שמתן האפשרות לערער חיוני בענייננו בו הבוררות נמצאת בשלב מתקדם, ופתיחת הליך חדש יגרום לעינוי דין וריבוי הוצאות לצדדים. נטען כי סיכויי ההליך טובים, שכן פסילת הבורר נעשתה תוך שיהוי, ובלא שהוכח חשש אוביקטיבי למשוא פנים.

3.המשיבה מתנגדת לבקשה. לטענתה, המבקשים כלל לא מבהירים מתי קיבלו את ההחלטה, ומבירור טלפוני שנערך עם בא כוחם עולה כי גם במידה ומדובר בערעור בזכות, הוא הוגש בחלוף 46 יום מעת ההמצאה, ולפיכך באיחור, הגם שמדובר ביום אחד בלבד. לגופו של עניין נטען כי מדובר בערעור בדרך של קבלת רשות, וזאת לפי סעיף 41 לחוק בתי המשפט [נוסח משולב] התשמ"ד-1984 (להלן- חוק בתי המשפט) יחד עם סעיף 38 לחוק הבוררות. עוד נטען כי הטענה בדבר פגיעה בכבוד הבורר היא טענה חסרת כל ביסוס בדין או בהלכה. אשר לבקשה להארכת מועד טוענת המשיבה כי מדובר בטעות בדין, אשר אין בה כדי להצדיק סטייה מסדרי הדין בלא טעמים ונסיבות מיוחדים.

4.לאחר בחינת הבקשות וטענות הצדדים הגעתי למסקנות הבאות: באשר לשאלת סיווג ההליך, שוכנעתי כי המדובר בבקשת רשות ערעור. לא מצאתי מקור לטענת המבקשים לפיה אין מדובר בהחלטה לפי חוק הבוררות. החלטתו של בית המשפט המחוזי ניתנה, כמופיע בראשיתה, לפי סעיף 11 לחוק הבוררות. משכך, מדובר בהחלטה של בית משפט, שניתנה לפי חוק הבוררות, והכל כאמור בסעיף 38 לחוק, הקובע כי:

38.

ערעור

החלטה של בית המשפט לפי חוק זה ניתנת לערעור ברשות לפי... חוק בתי המשפט;

כך מצינו גם בפסיקה (ראו למשל ע"א 107/84 איליט בע"מ נ' אלקו חרושת אלקטרו מכנית בע"מ פ"ד מב(1) 298, 302) הוראת סעיף 38 לחוק הבוררות הינה דין ספציפי ביחס לדין הכללי שבסעיף 41 לחוק בתי המשפט, וממילא הערעור על החלטה להעביר בורר מתפקידו הוא ברשות ולא בזכות. יצוין, כי המבקשת ביקשה לבסס לעצמה זכות ערעור בנדון נוכח הפגיעה האפשרית בשמו הטוב של הבורר, אולם גם אם אניח כי קיימת לבורר עצמו יכולת ערעור במצב דברים זה (השווה בש"פ 658/88 חסן נ' מדינת ישראל , פ"ד מה (1) 670; בג"ץ 188/96 צירינסקי נ' סגן נשיא בית משפט השלום , פ"ד נד (3) 721) - ואיני מכריע בעניין זה - הרי שאין בכך בכדי להקנות למבקשת ערעור בזכות דווקא כפי טענתה. המסקנה היא, אפוא, כי על המבקשת היה להגיש ערעור ברשות ותחת זאת הגישה ערעור בזכות בחלוף המועד שבדין להגשת הערעור ברשות. כלום יש מקום להאריך המועד בנסיבות שבפני?

5.אכן, "הטעם המיוחד" הנטען בהקשר זה הינו הטעות באשר לדין החל בנדון כמו גם ההשלכה על המשך הליכי הבוררות. הגישה בעניין זה הינה גמישה מבעבר (ראו רע"א 9073/01 פרנקו-סידי נ' הרשות המוסמכת (לא פורסם)). האיחור במקרה זה אינו בלתי מבוטל, אולם בה בעת הוא אינו משמעותי ביותר. לצד זאת, וזהו השיקול המרכזי בעיני במקרה זה, לא הוכיחה המשיבה כי הסתמכה על איחור זה וכי נגרם לה נזק בשל כך, בייחוד שעה שהוחלט על העברת הבורר מתפקידו ולא מונה, כאמור בסיפא של פסק הדין המחוזי, בורר חליף. המזור לאיחור של המבקשת מצוי אפוא לא בשלילת יכולתה לפנות לבית-משפט זה בהליך זה אלא בתשלום הוצאות ושכר טרחה למשיבה, שנדרשה להליך זה בגין האיחור. אני קובע על כן כי המועד להגשת בקשת רשות הערעור יוארך כמבוקש, בכפוף לתשלום שכר טרחה לטובת המשיבה בסך 2,500 ₪. סכום זה ישא הפרשי ריבית והצמדה כחוק מיום מתן החלטתי זו ועד לתשלום בפועל.