בש"א 7095/14 שלום טרבלסי נ. עיריית צפת

1.

ערעור על החלטת הרשם ג' לובינסקי (בש"א 6287/14 – א') מיום 28.9.2014 במסגרתה נדחתה בקשת המערער להארכת מועד להגשת בקשת רשות ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בנצרת.

2.

המערער הגיש בבית משפט השלום בצפת (השופטת ר' איזנברג ) בת"א 49495-07-11 תביעה כספית נגד המשיבה בגין נזקים שנגרמו לו, לטענתו, בעקבות כך שהמשיבה פינתה משאית ומשאבת בטון שברשותו. בית משפט השלום דחה את עיקר תביעתו ועל פסק דין זה, המערער הגיש ערעור לבית המשפט המחוזי בנצרת. ערעורו נדחה ביום 13.6.2014, ופסק הדין הומצא לידו ביום 19.6.2014. ביום 18.9.2014, הגיש המערער בקשה להארכת מועד להגשת בקשת רשות ערעור. בבקשה נטען כי האיחור נגרם עקב כך שהוא חשב שנתון לו פרק של 45 יום להגשת ההליך. ביום 21.9.2014 הגיש המבקש "בקשה דחופה ומתוקנת להארכת מועד", בה טען כי הוא הגיש את הבקשה לרשות ערעור כבר ביום 10.9.2014 אולם המזכירות דחתה את הבקשה מהמרשם. ביום 28.9.2014 דחה הרשם את הבקשה להארכת מועד וקבע כי המערער לא סיפק פירוט כלשהו באשר למאמצים אותם עשה כדי לברר מהו המועד הקצוב בדין להגשת בקשת רשות ערעור, וכן כי סיכויי בקשת רשות הערעור אינם נחזים להיות גבוהים.

3.

מכאן הערעור שלפניי, במסגרתו טוען המערער כי הסיבה לאיחור בהגשת ההליך היא המצב הביטחוני ששרר במדינה באותה תקופה. כן נטען כי שגה הרשם משלא בחן את סיכויי בקשת רשות הערעור לגופה אלא רק לפי סיווגה.

4.

דין הערעור להידחות. ככלל, על בעלי הדין לעמוד במועדים הקבועים בדין. כלל זה מושתת, בין היתר, על עקרון סופיות הדיון והצורך בהצבת גבול להתמשכות ההליכים ובפינוי משאבי בית המשפט למתדיינים אחרים. על המבקש לסטות מכלל זה, בדרך של בקשה להארכת מועד, לבסס קיומו של טעם מיוחד לכך, כנדרש בתקנה 528 לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד-1984. השאלה האם "טעות שבדין" היא "טעם מיוחד", נדונה לאחרונה בבית משפט זה בבר"ם 6094/13 מדהנה נ' המשרד לקליטת עליה (10.12.2013). שם נקבע כי במשך השנים רוכך הכלל לפיו "טעות שבדין" אינו מהווה "טעם מיוחד" המצדיק הארכת מועד. נקבע כי טענת "טעות שבדין" מהווה שיקול אחד מבין השיקולים השונים בקביעה האם מדובר ב"טעם מיוחד" המצדיק קבלת בקשה להארכת מועד, כאשר משקלה משתנה בהתאם לסוג הטעות וסוג הטועה. בין השיקולים הנוספים בעת הבחינה האם קיים טעם מיוחד, ניתן למנות את סיכויי ההליך. איני סבור כי במקרה הנוכחי הטעות שבדין מצדיקה מתן אורכה. לשון התקנה ברורה וקובעת כי " נקבעה בחיקוק הוראה בדבר בקשת רשות לערער על החלטה ולא נקבע במפורש המועד להגשת הבקשה, תוגש הבקשה בתוך שלושים ימים מיום שניתנה ההחלטה". אמנם המערער אינו מיוצג, ואולם לשון התקנה ברורה היא והמערער לא העלה ולו הסבר אחד למאמצים שעשה כדי לבדוק בחיקוק מהו המועד להגשת בקשת רשות ערעור. אלא, הוא הסתפק בטענה כי היה בטוח שהיה נתון לו פרק זמן של 45 ימים להגשת ההליך. מכל מקום, המערער הגיש את בקשת רשות הערעור כעבור חודש מהמועד האחרון שסבר כי ניתן להגיש בו את הבקשה. באשר לטענה כי הסיבה לאיחור בהגשת ההליך היא המצב הביטחוני ששרר במדינה באותה תקופה, הרי זו טענה עובדתית חדשה שלא נטענה בפני הרשם ומשכך איני מוצא מקום להידרש לה במסגרת הערעור. לכך יש להוסיף כי סיכויי בקשתו לרשות ערעור אינם מסייעים למערער במקרה הנוכחי, וזאת בשים לב לאמת המידה הדווקנית הנוהגת בכגון דא.

5.

סוף דבר, הערעור נדחה.