בש"א 7231/15 הוצאת עיתון הארץ בע"מ נ. שר הביטחון

1.

האם יש הצדקה להסיר את החיסיון שהוטל על הזמנתו לעדות של מר אבישי רביב במשפט שעניינו תביעת לשון הרע שהוגשה נגד הוצאת עיתון "הארץ", היא המבקשת (להלן: הארץ ), על-ידי צד שלישי? זו השאלה שבה התבקשתי להכריע בהליך דנן.

עיקרי העובדות וההליכים עד כה

2.

ביום 4.11.2011 פורסמה בעיתון הארץ כתבה שנשאה את הכותרת "בוכים על שמפניה שנשפכה" ועסקה בפעילות פוליטית של אנשי ימין בתקופה שקדמה לרצח ראש הממשלה יצחק רבין ז"ל. הכתבה כללה התייחסות לפעילותו של שירות הביטחון הכללי (להלן: השב"כ ), בין היתר בקרב פעילים בקריית ארבע, ובקשר עם ארגון "אייל". הכתבה עסקה בהרחבה בפעילותו של מר אבישי רביב (להלן: רביב ), שפעל באותה תקופה כסוכן של השב"כ. בין השאר הוזכר בה גם שמו של מר נתן לוי (להלן: לוי או התובע ) תוך התייחסות לכך שגם הוא שימש כסוכן. התייחסות זו נעשתה במתכונת של תצלום שפורסם במסגרת הכתבה, אשר בו נראו רביב ולוי זה לצד זה. בתחתית הצילום הופיע הכיתוב: "הסוכנים שפעלו בקריית ארבע מודרו זה מזה. רביב (שני מימין) ונתן לוי (ראשון משמאל) בתקופת הפעילות באייל".

3.

בעקבות פרסום הכתבה הגיש לוי תביעה לפיצויים בגין לשון הרע בסכום של 250,000 שקל לבית משפט השלום בירושלים (ת"א 15663-09-13). התביעה הוגשה נגד הארץ, נגד הכתב חיים לוינסון ונגד אלוף בן, עורך העיתון (להלן: המבקשים ) . בתביעה נטען כי אין שחר לכך שהתובע שימש סוכן של השב"כ, וכי העובדה שיוחסה לו פעילות כזו מהווה לשון הרע, ובפועל פגעה גם בשמו הטוב וגם בפרנסתו כבעל עסק להסעות והובלות.

4.

במסגרת המשפט ביקש הארץ להזמין את רביב לעדות, על מנת להציג לו שאלות הנוגעות לפעילותו כסוכן שב"כ באותה תקופה, ובאופן פרטני לגבי פעילותו הנטענת של התובע כסוכן שב"כ. בית משפט השלום הורה על הזמנת העד כמבוקש. בשלב זה הגישה המדינה לבית משפט השלום תעודת חיסיון בחתימתו של שר הביטחון שחלה, בין היתר, על "מקורות המידע של שירות הביטחון הכללי לרבות כל פרט ו/או תוכן המידע שיש בו כדי לחשפם". בהמשך טענה המדינה כי תעודת החיסיון חלה באופן מלא על עדותו הצפויה של רביב.

5.

בעקבות השתלשלות הדברים האמורה הוגש ההליך שבפני

– עתירה לגילוי ראיה לפי סעיף 44(א) לפקודת הראיות [נוסח חדש], התשל"א-1971 (להלן: פקודת הראיות ). בעתירה זו נטען כי יש מקום להסיר את החיסיון באופן שיאפשר את עדותו של רביב במשפט. כמשיבים בעתירה צוינו שר הביטחון ומדינת ישראל, וכן צורפו בה רביב ולוי כמשיבים שהוגדרו כפורמאליים.

טענות הצדדים

6.

עמדתם של המבקשים היא כי עדותו של רביב היא רלוונטית, כפי שעולה מכך שבית משפט השלום הורה על קיומה, וכי היא חיונית מאחר ששאלת תפקודו של התובע כסוכן שב"כ בתקופה שעליה נסבה הכתבה היא היא השאלה העובדתית המרכזית במשפט.

7.

המבקשים הצביעו על הזמן שחלף מאז התרחשותם של האירועים שעומדים ברקעה של הכתבה ועל המידע הרב שהצטבר בינתיים לגבי פעילותו של רביב, גורמים שיש בהם כדי לגרוע, כך נטען, מן החשש לפגיעה בביטחון המדינה.

8.

המבקשים טענו עוד כי החיסיון מעמיד אותם במצב של חוסר אונים מוחלט בהגנה מפני התביעה שהוגשה.

9.

בא-כוחם של המבקשים הוסיף וטען כי אין מקום להטלת חיסיון נרחב שחל לא רק על חומרי ראיות קיימים אלא גם על עדות שטרם נשמעה וממילא פרטיה אינם ידועים. הוא הפנה בהקשר זה לדבריה של השופטת א' פרוקצ'יה בבש"פ 4857/05 פחימה נ' מדינת ישראל (15.7.2005) באשר לכך שהטלת חיסיון צריכה להיות קונקרטית וזהירה. עוד טען בא-כוחם של המבקשים כי נכון היה לאמץ במקרה זה אמצעים מידתיים יותר, כדוגמת השמעת עדותו של רביב כאשר נציג מטעם השב"כ נוכח באולם, כך שזה יוכל להציג בפני בית המשפט התנגדות לשאלות שהתשובות עליהן עלולות לחשוף דרכי פעולה או סודות ביטחוניים אחרים (כפי שאף קבע בית משפט השלום במקור, בהחלטתו מיום 18.5.2015, שניתנה בטרם הוצאה תעודת החיסיון).

10.

המדינה טוענת כי הוצאתה של תעודת החיסיון הייתה מוצדקת, וכי כל התייחסות של רביב להפעלתו על-ידי השב"כ תפגע בהכרח בביטחון המדינה מאחר שתחשוף דרכי פעולה ושיטות עבודה.

11.

ביום 18.11.2015 קיימתי דיון בעתירה. במהלך הדיון, ובמענה לשאלת בית המשפט, ציין בא-כוח המבקשים כי יוכל לוותר על הזמנתו של רביב לעדות אם יקבל פראפראזה שתתייחס במפורש, גם אם ללא פרטים, לטענה שהתובע פעל כסוכן שב"כ באותה תקופה.

12.

משהתבררו גדרי המחלוקת בין הצדדים ובהסכמת המבקשים הוריתי למדינה להציג, במעמד צד אחד, את החומר העובדתי הרלוונטי לעתירה.

13.

המדינה ציינה כי אין באפשרותה למסור את המידע הנוסף שבו מעוניינים המבקשים, גם במתכונת מצומצמת, ובהקשר לעמדתה זו מסרה פראפראזה כדלקמן: "שב"כ אינו נוהג להתייחס לטענה לפיה שימש אדם מסויים כסייען שלו או למאפייני קשריו עם סייעניו נוכח ההשלכות שעשויות להיות לכך על מלאכת איסוף המודיעין". עמדה זו הוסברה בכך שכל התייחסות ספציפית יותר תהיה בעלת "השלכות רוחב" על מקרים אחרים.

14.

בנוסף, המדינה טענה שעדותו של רביב אינה רלוונטית מאחר שהוא אינו גורם מוסמך מטעם השב"כ. בהמשך לכך, המדינה ציינה כי הציעה בבית משפט השלום מתווה של העברת שאלות אל גורם מוסמך בשב"כ על מנת שישיב על השאלות. אולם, במסגרת הדיון בבית משפט זה הודתה כי גם גורם כזה לא יוכל להשיב במישרין על השאלה אם לוי "היה או לא היה" (סוכן), בשים לב לאמור בפסקה 13 לעיל. המדינה הוסיפה וטענה כי למעשה זימונם של אנשי שב"כ לעדות כפוף, מכל מקום, לסעיף 19 לחוק שירות הביטחון הכללי, התשס"ב-2002.

15.

לבסוף, המדינה טענה כי אמורות להיות דרכים נוספות להוכיח את טענתו של העיתון, למשל באמצעות הזמנת האנשים שמהם למד הכתב את האמור בכתבה (וכי בהקשר זה אין מקום לתת מראש עדיפות לחיסיון עיתונאי על פני חיסיון שמטרתו הגנה על ביטחון המדינה).

16.

באת-כוחו של לוי טענה כי אין לו כל התנגדות לזימונו של רביב לעדות, אך למעשה דומה שהדבר נועד – כך נטען – לשם עיכובו של ההליך ונראה על פניו כמיותר.

17.

בא-כוחו של רביב הצטרף לעמדת המדינה במישור התוצאה, הגם שלא לכל טענותיה, וביקש להביע את מחאתו ביחס לעמדה לפיה פעולה עבור השב"כ היא עילה ללשון הרע.

18.

בתשובתו חזר וטען בא-כוחם של המבקשים כי אין להם דרך אחרת להוכיח את טענותיהם. באופן ספציפי אף נטען כי לא קיים מקור שעליו התבססה הטענה הנוגעת לכך שהתובע היה סוכן שב"כ. בא-כוח המבקשים סבר כי הוא רשאי להוכיח טענת אמת דיברתי באמצעות ראיות שלא היו ברשותו במועד הפרסום, וטען כי הדבר משתמע מפסיקתו של

בית משפט זה (בהפנייה לע"א 3199/93 קראוס נ' ידיעות אחרונות בע"מ , פ"ד מט(2) 843 (1995)). לבסוף, הוא טען כי דווקא טענותיה של המדינה באשר להיותו של רביב "לא מוסמך" מחלישות את החשש לפגיעה אפשרית בביטחון המדינה.

19.

ראוי להוסיף כי במסגרת הדיון המדינה הסכימה למסור פראפראזה נוספת לידי צדדים, בכפוף לצו איסור פרסום (שניתן בהחלטה נפרדת), אולם המבקשים טענו כי פראפראזה זו אינה מסייעת להם.

20.

בשולי הדברים המדינה הדגישה כי קיים קושי עקרוני הכרוך בעדותם של אנשי מודיעין וביטחון המעידים ביחס פעילותם, וזאת בשל החשש ל"ערבוב" בלתי נמנע בין חומרים גלויים וחסויים. המדינה ציינה כי טענה זו נטענה גם בהליך אחר שהתקיים בבית משפט זה (בהפנייה להליך התלוי ועומד בע"א 6694/15 דיכטר נ' צרפתי , הגם שהכירה בהבחנות בין עדותם של ראשי מערכת לבין עדות של סוכן כדוגמת אבישי רביב).

דיון והכרעה

21.

לאחר ששקלתי את הדברים אני סבורה שדין העתירה להידחות. בשל אופייה של המחלוקת בין הצדדים היקפה של ההנמקה המובאת כאן מבטאת אף היא את הקשיים הנוגעים לחשיפת היבטים עובדתיים מסוימים הקשורים בפרשה.

22.

אקדים ואומר כי החלטתי זו מוגבלת למחלוקת שעניינה החיסיון שהוטל, ומטבע הדברים היא אינה נוגעת לשאלות שעניינן סוג הפרסום המגבש לשון הרע ואשר עשויות להיות חלק מן הדיון המתקיים בבית משפט השלום.

23.

כידוע, לצורך הכרעה בעתירה לגילוי ראיה שהוצאה לגביה תעודת חיסיון לפי סעיף 44(א) לפקודת הראיות יש לאזן בין האינטרס שבשמירה על ביטחון המדינה לבין אינטרס המבקשים בגילוי הראייה (ראו: בש"א 9054/12 פלוני נ' מדינת ישראל , פסקה 8 (24.3.2013); בש"א 723/97 בנזימן נ' שר הביטחון , פ"ד נא(1) 364, 371 (1997)).

24.

על בסיס העיון בחומר החסוי שהוצג לי וההסברים המפורטים ששמעתי נחה דעתי כי במקרה זה האינטרסים הביטחוניים התומכים בהטלת החיסיון במתכונת שבה זה הוצא הם אכן כבדי משקל ביותר. הטעם לדברים עולה באופן ברור מן הפראפראזה שהוצגה באופן גלוי ומדברת בעד עצמה. בניגוד לנטען על-ידי בא-כוח המבקשים התרשמותי היא שהחשש לפגיעה הנטענת אינו בגדר חשש רחוק, אלא חשש מבוסס ומשמעותי. אינני סבורה אף שמדובר בתעודת חיסיון גורפת, אלא בחיסיון נדרש ומתוחם בהיקפו שאינו חורג מן המקובל במקרים דומים אחרים.

25.

מנגד, יש אכן לשקול גם את ההשלכות שיש לחיסיון על הגינות ההליך וסיכוייו של בעל הדין התובע את הגילוי להתגונן במסגרתו. אולם, בנסיבות העניין נחה דעתי כי האיזון נוטה לעבר השארת החיסיון על מכונו.

26.

בשולי הדברים אציין כי לכאורה ניתן לתמוה על טענת הארץ לפיה הסרת החיסיון נדרשת משום שלא קיים מקור אחר להוכחת אמיתותו של תוכן הפרסום השנוי במחלוקת (להבדיל ממקור שלא ניתן לחשוף מטעמים של חיסיון עיתונאי). מבלי להביע כל עמדה בעניין זה ככל שהסוגיה תעלה במסגרת ההליך המתקיים בבית משפט השלום, דומה כי זהו שיקול נוסף שניתן להביאו בחשבון במסגרת איזון האינטרסים העדין שבפני, ולא כל שכן כאשר השיקולים הביטחוניים התומכים באי-הסרת החיסיון הם כבדי משקל.

27.

סוף דבר: העתירה נדחית.