בש"א 7337/08 בנק לאומי לישראל בע"מ נ. פרואקטיבי סופטוור סולושנס בע"מ

1.

לפני בקשה למתן סעד זמני של עיכוב ביצוע החלטת בית המשפט המחוזי בת"א-יפו (כב' השופטת רות רונן) מיום 3.8.08 (להלן –

ההחלטה ) וזאת עד להכרעה בערעור שהוגש על החלטה זו לבית משפט זה. ההחלטה ניתנה בהליכי בזיון בית משפט ביחס לפסק דין שניתן בין הצדדים ביום 30.4.08 (להלן – פסק הדין).

בקשה לעיכוב ביצוע ההחלטה נדחתה ביום 24.8.08 על ידי בית המשפט המחוזי.

2.

כעולה מהאמור בהחלטה, על פי פסק הדין, היה על המבקש (להלן – הבנק ) להסיר את כל השעבודים המוטלים על חשבון החברה המשיבה (להלן – החברה) וזאת עד ליום 1.9.08 שאם לא כן, ישלם הבנק קנס של 7,500 ₪ בגין כל יום של עיכוב.

3.

בערעור שהוגש על ההחלטה, טוען הבנק כי משמעותו האופרטיבית של פסק הדין מחייבת אותו בהסרת השעבודים, ככל שהם נוגעים להבטחת חובות החברה כלפי הבנק, שאכן נפרעו. עם זאת, אין החיוב בהסרת השעבודים נוגע לאותם שעבודים שנועדו להבטיח את האופציות שבידי הבנק, שעל פי פסק הדין עומדת לו הזכות לממשן בהליך נפרד. לגישת הבנק, פסק הדין על פי פרשנותו הנורמטיבית אינו מחייבו להסיר את השעבודים בגין האופציות, שלדבריו, מצויות עתה בתהליך מימוש על ידיו. עוד נטען, כי אי מתן הסעד הזמני של עיכוב חובת הסרת השעבודים בגין האופציות משמעותו היא איון זכויותיו של הבנק לאופציות בחברה, שכן שחרור כספי השעבודים הללו והעברתם לחברה שהפסיקה בינתיים את פעילותה, יחולקו באופן מיידי בין בעלי הזכויות בחברה, ומשמעות הדבר היא אובדן הזכות שבידי הבנק לממש את האופציות שבידיו ביחס לחברה.

4.

שקלתי את טעמי הבקשה לסעד זמני, ואת עמדת החברה המשיבה, ומסקנתי היא כי יש מקום למתן סעד של עיכוב ביצוע החלטת בית המשפט המחוזי בהליך בזיון בית המשפט וזאת מהטעמים העיקריים הבאים:

5.

לענין סיכויי הערעור על ההחלטה בדבר בזיון בית משפט – אין לומר כי סיכויים אלה מבוטלים. פסק הדין הינו מסמך משפטי, הנתון לכללי פרשנות מקובלים החלים על מסמכים משפטיים. במסגרת כללים אלה, יש להתייחס לנוסחו של פסק הדין, ולתכליתו. שילוב הלשון והתכלית משקפים ומקרינים על תוצאתו.

טענת הבנק לפיה חובת החזרת השעבודים על פי פסק הדין מתייחסת לשעבודים בגין חובות החברה, להבדיל משעבודים שנועדו להבטיח את האופציות שהבנק רשאי לממש ביחס לחברה אינה פרשנות מופרכת על פניה, ודינה להתברר לגופה. מכל מקום, הבנק טוען כי כך הבין וכך פירש בתום לב את פסק הדין, וכי בשל כך גם לא ערער עליו במועד הקבוע לכך. אם אכן זהו מצב הדברים לאשורו, עולה שאלה האם נתקיימו התנאים הנדרשים ליצירת חבות בהליך בזיון בית משפט, גם אם פרשנות מאוחרת של פסק הדין בידי בית המשפט שנתן את הפסק תומכת דוקא בפרשנות שנתנה החברה לסעד האופרטיבי האמור בו.

6.

אשר למאזן הנוחות – היבט זה פועל כל כולו לטובת הבנק, שכן סירוב למתן סעד זמני בנסיבות שלפנינו משמעו הטלת חובה על הבנק להסיר באופן מיידי את השעבודים בגין האופציות, ולהעבירם לחברה, צעד העשוי להיות בלתי הפיך, ולייתר לחלוטין את מימוש האופציות בידי הבנק.

7.

בנסיבות אלה, ראוי כי מצב הדברים הקיים נכון לעת זו ישאר בעינו עד להכרעה בערעור בהליך בזיון בית המשפט, וזאת, כדי לאפשר את בירורן המקיף של עמדות הצדדים בערעור, וכדי לאפשר לבית משפט זה להכריע בשאלת פרשנותו הנורמטיבית הנכונה של פסק הדין, ובשאלה הנגזרת מכך – האם הבנק אחראי בבזיון בית המשפט בגין הפרשנות בה נקט, כפי שזו הקרינה על האופן בו בחר לבצע את הוראות פסק הדין.

בירור זה ראוי שייעשה בלא שינוי המצב הקיים, העלול להפוך את הדיון לחסר כל תועלת.

8.

אני מורה, אפוא, על מתן סעד זמני של עיכוב ביצוע החלטת בית המשפט המחוזי בדבר בזיון בית המשפט שניתנה כנגד הבנק, וזאת עד להכרעה בערעור שהוגש על החלטה זו.